יום הזיכרון הבינ"ל לשואה: העולם מתמקד במצילים, החוקרים מזהירים מטשטוש ההקשר ההיסטורי

יום הזיכרון הבינלאומי לשואה מצוין מדי שנה כהזדמנות עולמית להתבוננות בעבר, אך גם כמדד למצבו של ההווה. ככל שחולפות השנים מאז תום מלחמת העולם השנייה, הזיכרון הקולקטיבי אינו נחלש בלבד - הוא משתנה, מתעצב ולעיתים אף מנוצל לצרכים פוליטיים, תרבותיים ואידיאולוגיים. על-רקע זה מפרסם המרכז לחקר יהדות אירופה באוניברסיטת תל אביב את הדוח השנתי "למען מטרה נעלה", הבוחן יוזמות להנצחת השואה, לשימור מורשת יהודית ולמאבק בגזענות ובאנטישמיות ברחבי העולם.

הדוח, המתפרסם זו השנה החמישית לקראת יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, כולל 104 עמודים וזוכה לתהודה בינלאומית רחבה. הוא מבוסס על עבודת מחקר ממושכת, הכוללת תצפיות בשטח, ראיונות וניתוח פרסומים ונתונים, תוך מתן תשומת לב מיוחדת ליוזמות במדינות שאינן מצויות דרך קבע במרכז השיח הציבורי.

הזרקור על חסידי אומות העולם - מגמה מבורכת עם צד בעייתי

המאמר המרכזי בדוח קובע כי המגמה הבולטת בהנצחת השואה ברחבי העולם בשני העשורים האחרונים, שהתחזקה בשנה החולפת, היא הקמת מוזאונים ותערוכות העוסקים בסיפורם של חסידי אומות העולם - יחידים שסיכנו את חייהם ואת חיי משפחותיהם כדי להציל יהודים מהשמדה. במקרים מסוימים מדובר במצילים שהצילו מאות ואף אלפי יהודים, שחייהם של רבים מהם החיים כיום חבים להם את קיומם.

בדוח מוצגות דוגמאות ממדינות שונות. ביפן, שני המוזאונים המרכזיים להנצחת השואה מתמקדים בדמותו של הדיפלומט צ’יאונה סוגיהרה, שהנפיק אשרות מעבר והציל יהודים. בלטביה, המוזאון העיקרי להנצחת השואה עוסק בדמותו של חסיד אומות העולם יאניס ליפקה, שניצל את עבודתו במסגרת גרמנית כדי להציל יהודים והחביא עשרות מהם בבונקר שהקים מתחת לביתו תוך סיכון חייו. בצ'כיה נפתח במאי 2025 מוזאון השורדים על חורבות המפעל שבו העסיק אוסקר שינדלר כ־1,200 יהודים והביא להצלתם, לצד תצוגות ועדויות של שורדי שואה.

צילום: אנדרטת זיכרון בעיר לוקסמבורג, אוגוסט 2025 [צילום: אוניברסיטת ת"א]

דוגמאות נוספות כוללות מוזאונים ותערוכות בטנסי שבארצות הברית, בבולגריה, בסין ובאיחוד האמירויות. בטנסי עוסקת תצוגה חדשה במורשתו של שבוי המלחמה האמריקני רודי אדמונדס, שסירב לפקודה נאצית להפריד שבויי מלחמה יהודים. בשנחאי מתמקדת תצוגה במוזאון הפליטים היהודים בפעולתו של הדיפלומט הסיני פנג שאן הו, שהנפיק אשרות מצילות חיים. בבולגריה פתוח לקהל ביתו המשוחזר של דימיטר פשב, סגן יושב־ראש הפרלמנט לשעבר, והמבקרים לומדים על מאבקו למנוע את גירושם של כ־48 אלף יהודים במארס 1943.

החשש: זיכרון נוח במקום עימות עם המציאות

בדוח מודגש כי לצד הברכה שבהבלטת חסידי אומות העולם, קיימת סכנה ממשית: החלפת העיסוק בהיסטוריה הכואבת של האנטישמיות, הנאציזם ומנגנוני ההשמדה בסיפורים מעוררי השראה ונחמה. הכותבים מזהירים מפני תהליך של ריכוך הזיכרון, שבו ההנצחה מתמקדת בחריגים המוסריים במקום ברוב הדומם, המשתף פעולה או האדיש.

לדברי הפרופסור אוריה שביט, ראש המרכז לחקר יהדות אירופה, הזרקור המופנה לחסידי אומות העולם מבורך כשיעור באנושיות ובהומניזם, אך חשוב שסיפורם יילמד מתוך הקשר מלא: מצילי יהודים היו היוצא מן הכלל הנדיר מאוד בתקופת השואה.

הד"ר קרל יונקר, מחבר המאמר ומנהל הפרויקטים של המרכז, מוסיף כי מחנכים צריכים לוודא שתלמידים מגיעים למוזאונים ולתערוכות העוסקים בחסידי אומות העולם רק לאחר שקיבלו הדרכה משמעותית על ההיסטוריה של האנטישמיות, של הנאציזם ושל השואה. לדבריו, נוח יותר לעסוק בטובים ולא ברעים, אך יש חשש ממשי שההתמקדות במצילים תטשטש את המציאות ההיסטורית הקשה.

בהמלצות המדיניות קורא הדוח למערכת החינוך הישראלית לקבוע שבכל כיתה בישראל יוקדש זמן, לקראת יום השואה, ללימוד סיפורו של חסיד אומות עולם אחד, כביטוי להכרת הטוב ולכוחם של יחידים לפעול נגד רוע.

צילום: אלפרד דרייפוס במוזאון לאמנות ולהיסטוריה של היהדות, פריז, צרפת, אוגוסט 2025 [צילום: אוניברסיטת ת"א]

צרפת ופרשת דרייפוס - זיכרון שחי עד היום

הדוח מנתח גם החלטה שקיבלה השנה צרפת, אשר זכתה לתשומת לב מועטה: להפוך את יום זיכויו של קפטן אלפרד דרייפוס, 12 ביולי 1906, ליום לאומי שנתי. ביום זה יצוין ניצחון הצדק והאמת על השנאה ועל האנטישמיות. נשיא צרפת עמנואל מקרון, שהכריז על היום הלאומי החדש, הדגיש את חשיבות המאבק הנחוש באנטישמיות.

עם זאת, הדוח קובע כי בניגוד לאופטימיות שבדברי מקרון, צרפת עדיין רחוקה מניצחון במאבק זה. פרשת דרייפוס ממשיכה לעורר עניין ציבורי רחב משום שהיא משקפת עימות מתמשך סביב זהותה ודרכה של הרפובליקה, סביב גבולות השייכות והאחריות האזרחית, וסביב שאלת מקומה של היהדות במרחב הציבורי הצרפתי.

מאמרים נוספים בדוח למען מטרה נעלה עוסקים ביחסו של המלך צ'ארלס השלישי ליהדות ולזיכרון השואה, בשגשוגה של בולאות היודאיקה בעולם, וברב־שיח נרחב על יחסו של שטפן צווייג ליהדות ולציונות ועל הסיבות לרנסנס הספרותי שלו בישראל בת־זמננו. המאמר המרכזי בחוברת, הקובע כי הגירה מוסלמית אינה גורם עיקרי לאנטי־ישראליות באירופה, פורסם בפרסום מוקדם ועורר דיון ציבורי ער.