כשהכרזה הופכת לעמדה: מחווה חזותית מאשקלון לעם באירן

לא בישיבה פוליטית ולא בהצהרה רשמית, אלא בתוך סטודיו של תקשורת חזותית באשקלון, נולדה השבוע פעולה תרבותית שמבקשת להתערב במציאות באמצעות דימוי. סדרת כרזות ורשומות שיצרו סטודנטים וסטודנטיות במכללה האקדמית אשקלון מציבה עמדה ברורה של סולידריות עם מאבק העם האירני לחופש, לשוויון זכויות ולחירות אישית.

היוזמה יצאה ממסלול להנדסאי תקשורת חזותית, במסגרת הלימודים של סטודנטים משנה א' וב'. על-רקע הדיווחים החלקיים המגיעים מאירן והפגיעה בזרימת המידע, בחרו הסטודנטים לבחון כיצד שפה חזותית יכולה לשמש כלי אזרחי - לא כהטפה, אלא כהצעה לקריאה, מחשבה והזדהות.

העבודות נוצרו בהנחיית המרצים סיגל פרלמן ויוסי גוון, מתוך תפיסה שלפיה לעיצוב יש קול, אחריות והשפעה. זהו אינו מיזם חוץ־אקדמי, אלא תרגיל מקצועי מובהק, שמבקש לבחון את גבולות התפקיד של מעצב במרחב הציבורי.

בין סמל לזהות: קריאה בעבודות

הכרזות נשענות על מסורת מוכרת של אמנות וכרזה פוליטית, אך בוחרות מסלול מאופק ומרומז. במקום דימויים אלימים או תיעוד ישיר, הסטודנטים משתמשים בסמלים טעונים ובמחוות חזותיות שמזמינות פרשנות.

בחלק מן העבודות מופיע האריה הפרסי – סמל היסטורי של זהות, ריבונות וכוח – כשהוא מעובד מחדש בצבעוניות ובקומפוזיציה שאינן תואמות את השימוש הממסדי בו. העתקת הסמל מן ההקשר המקורי שלו ושתילתו בשפה גרפית אחרת יוצרות שבר שקט: הסמל נותר, אך המשמעות נפתחת.

עבודות אחרות בוחרות בדימוי אינטימי יותר. ידיים שלובות, ציפורניים צבועות בצבעים המזוהים עם מאבקים אזרחיים, מחוות גוף קטנות שמחליפות סיסמה גדולה. הבחירה בידיים אינה מקרית – היא מדגישה חיבור, אחווה ומגע אנושי, וממקמת את המאבק לא כמאורע רחוק, אלא כחוויה אישית.

דימוי נוסף עושה שימוש בפנים חצויות – צד אחד מכוסה וצד אחר חשוף – כייצוג חזותי של מתח בין כפייה לבחירה. זהו דימוי שאינו מאשים ואינו מסביר יתר על המידה. הוא מציב קו גבול ומותיר לצופה להשלים את הסיפור בעצמו.

עיצוב כעמדה אזרחית

סיגל פרלמן, מנחת המסלול להנדסאי תקשורת חזותית במכללה האקדמית אשקלון, ממקמת את המהלך בתוך הקשר רחב יותר של תרבות חזותית: "הזכות לחיות בכבוד ובחופש היא בסיסית - והיא לא מובנת מאליה. שפה עיצובית יכולה לגשר על פערים, לחבר בין עולמות ולעזור לקולות מושתקים להישמע. אם לא נשתמש בכלים שלנו כמעצבים כדי להשפיע על המציאות ולהיות מעורבים חברתית, החמצנו את מהות המקצוע".

חלק מן העבודות הופצו ברשתות החברתיות וזכו לשיתופים רבים, תהליך שהפך את התרגיל הסטודנטיאלי לשיח ציבורי. בכך נוצר חיבור בין הסטודיו הלימודי לבין המרחב הדיגיטלי, בין תרגול אסתטי לבין תגובה אזרחית.

בסופו של דבר, זהו סיפור על תנועה כפולה: מן הכיתה החוצה, ומהמציאות חזרה אל השפה החזותית. העבודות אינן מבקשות לפתור מציאות פוליטית מורכבת, אלא להציע לה הדהוד תרבותי – כזה שמזכיר שלעיצוב יש לא רק צורה, אלא גם עמדה.

צילום: [עיצוב: עדי טרבלסי]

צילום: [עיצוב: אליה רחמים]

צילום: [עיצוב: יאיר טרי והלל לוזון]