“נסיעות של שעות לבדיקה שגרתית”: זעקת הנשים בפריפריה הגיעה לכנסת

ועדת הבריאות קיימה (6.1.26) דיון ממושך בפערי הנגישות ואיכות שירותי בריאות האישה בפריפריה החברתית והגאוגרפית. לדיון הובאו נתונים, עדויות מהשטח וניירות עמדה, שהצביעו על תמונה מורכבת: בין הצגת זמני המתנה סבירים על הנייר לבין חוויית שירות קשה ומתמשכת של נשים מחוץ למרכז הארץ.

יו"ר הוועדה, ח"כ לימור סון הר־מלך, הבהירה כבר בפתח כי מדובר בנושא מהותי: לדבריה, לוועדה הגיעו פניות רבות וכואבות מצד נשים בפריפריה, המתארות נסיעות של שעות לצורך בדיקות שגרתיות, תורים ממושכים לרופאים מומחים ושירותים רפואיים שלעיתים אינם זמינים כלל בסביבת המגורים. לדבריה, מדובר באפליה בפועל בין מרכז לפריפריה, שאינה מתיישבת עם חובת המדינה לשוויון בנגישות לשירותי בריאות.

מנכ"ליות, רופאות ונציגות ארגוני חברה אזרחית חזרו והדגישו כי ללא תרגום המחויבות להקצאת תקציבים, לתוספת כוח אדם ולפריסה מחודשת של שירותים - הפערים יעמיקו.

עמדת משרד הבריאות: הנתונים מול התחושה בשטח

הד"ר רחל־שירלי אליאס, מנהלת המחלקה לנהלים במשרד הבריאות, הציגה נתונים שלפיהם זמני ההמתנה לרופא נשים עומדים על יומיים עד שישה ימים ברוב המחוזות, ובדרום כשבעה ימים. כאשר קיימת העדפה לרופא מסוים, זמני ההמתנה מתארכים לשבועיים עד שישה שבועות. לדבריה, ההמתנה הממוצעת במחוז המרכז היא כ־4.2 ימים, לעומת כ־6.2 ימים בדרום.

אליאס ציינה צעדים לעידוד ותמרוץ רופאי נשים להתמחות ולעבוד בפריפריה, אך הנתונים שהוצגו במסמכי הדיון מלמדים כי גם כאשר זמני ההמתנה הממוצעים סבירים, היחס בין מספר רופאות ורופאים לגודל האוכלוסייה נמוך משמעותית בפריפריה, ובעיקר ביישובים ערביים סמוכים ליישובים יהודיים, מה שמוביל לעומס גבוה ולנגישות נמוכה בפועל.

תוכנית לאומית ממתינה לאישור

הפרופסור נעמה קונסטנטיני, יו"ר המועצה הלאומית לבריאות האישה, הציגה את התוכנית הלאומית האסטרטגית לקידום בריאות נשים, הכוללת פיתוח תפקידי אחיות מומחיות, הקמת מרפאות ייעודיות בגישה הוליסטית ושילוב תחומים כמו תזונה ופעילות גופנית. התוכנית והמלצותיה הוגשו למשרד הבריאות, אך טרם אושרו וטרם תוקצבו.

הד"ר חני פל, רופאת נשים מחוזית במכבי בנגב, הדגישה כי רופאות ורופאים צעירים זקוקים לאופק מקצועי ברור ולא רק לתמריצים נקודתיים. היא קראה למענקים, לקידום מקצועי ולפיתוח מסלולים ייעודיים בפריפריה. לצד זאת הציעה שימוש ברפואה היברידית - שילוב בין ייעוץ מרחוק לפגישות פיזיות - כפתרון זמני ולא כתחליף מלא.

טניה שטיינבוק־גורליק, יו"ר ארגון המיילדות בישראל, הצביעה על פוטנציאל משמעותי להרחבת פעילות מיילדות במרפאות הקהילה, בליווי נשים בהריון ובטיפול בבעיות גינקולוגיות. לדבריה, תוכניות ניסוי כאלה כבר פועלות במכבי ובכללית, ומציגות מענה זמין יותר לנשים.

מרפאות אזוריות ושעות ערב

הד"ר טל לצר, מנהל מרכז בריאות האישה בכללית, סיפר כי הקופה מפעילה כעשרה מרכזים ייעודיים בדרום, חלקם גם בשעות הערב, במטרה לשפר זמינות. ח"כ טטיאנה מזרסקי תהתה האם ריכוז השירותים במרפאות אזוריות אכן משפר את זמינות התורים ואת שביעות רצון המטופלות, או שמא יוצר עומסים חדשים.

איילת שליסל, מהשדולה למען הנשים הדתיות והחרדיות, הציגה מציאות קשה באזורי בנימין ושומרון: לדבריה, ההמתנה לסריקת מערכות עומדת על כשלושה חודשים - מועד שבו הבדיקה כבר מאבדת מהרלוונטיות הרפואית שלה. נשים נאלצות לצאת לפנות בוקר מבתיהן ולנסוע לערי המרכז כדי לקבל שירות בסיסי.

מלי קושא, חברת ועד מנהל בעמותת "מדונה - נשים בשביל הבריאות", הציגה ממצאים ממיפוי צורכי בריאות נשים בישראל. לדבריה, שלושת הצרכים המרכזיים שעלו הם בריאות נפשית, עידוד אורח חיים בריא וגיל המעבר. היא הצביעה גם על פערים במקורות המידע: נשים חרדיות נעזרות פחות באינטרנט ויותר בקשרים קהילתיים וברבניות, בעוד נשים מוסלמיות פונות יותר למקורות רשמיים כמו אתר משרד הבריאות.

עם זאת, 65% מהנשים השיבו כי הן מצליחות לקבל את שירותי הבריאות הדרושים להן ליד מקום מגוריהן או במקום שנוח להן - נתון המעיד על כך שהפערים אינם אחידים, אך חריפים במיוחד בקבוצות ובאזורים מסוימים.

הדרישה: קביעת אמות מידה מחייבות

ניירות העמדה שהוגשו לוועדה חזרו והדגישו כי חוק ביטוח בריאות ממלכתי מחייב טיפול בזמן ובמרחק סבירים, אך עד היום לא נקבעו אמות מידה אחידות לזמן ולמרחק כאלה. בהיעדר מדידה שיטתית ופרסום נתונים מלאים, קשה לאכוף שוויון אמיתי.

המסר שעלה מהדיון היה חד: ללא ניטור קבוע, פילוח מגדרי וגאוגרפי, והשקעה ייעודית בפריפריה - הפערים בבריאות נשים ימשיכו להיות חלק מובנה מהמערכת, ולא חריגה שיש לתקן.