ביהמ"ש: לשייח' ראאד סלאח אין זכות להחזיק את תינוקו בידו

בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה קבע (יום א', 1.8.04), כי ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, השייח' ראאד סלאח, אינו זכאי להחזיק את בנו הפעוט במהלך ביקורי משפחתו בבית המעצר. עם זאת, ביקש השופט רון שפירא משירות בתי הסוהר לשקול שוב את הבקשה, בשים לב לכך שבעת שהשייח' היה נתון לאחריות המשטרה, היא איפשרה לו לעשות כן.

השופט שפירא דחה את טענת השייח' סלאח והאגודה לזכויות האזרח, שעתרה בשמו, לפיה נוהל הביקורים הקובע כי מחיצת זכוכית תחצוץ בין עציר ביטחוני למשפחתו, מהווה חריגה מסמכות והינו בלתי סביר.

הילד נולד בעת המעצר

השייח' ראאד סלאח נעצר לפני למעלה משנה יחד עם 4 בכירים נוספים בתנועה. מאז הוא שוהה במעצר בבית המעצר קישון והוגש נגדם כתב אישום חמור [ראו קישור], בו הם נאשמים בשורה של עבירות ובכללן קשירת קשר לביצוע פשע, מגע עם סוכן חוץ, ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת, חברות בארגון טרוריסטי, חברות בהתאגדות בלתי מותרת, הלבנת הון, עשיית פעולה ברכוש אסור, רישום כוזב במסמכי תאגיד ומסירת ידיעות לאויב.

לפני כתשעה חודשים, בעודו עצור, נולד בנו הפעוט. מאז אין שב"ס מאפשר לשייח' להחזיק את בנו במהלך ביקורי משפחתו בכלא, והוא נאלץ לפגוש אותו - כמו את יתר בני משפחתו - כאשר מחיצת זכוכית מפרידה ביניהם ואמצעי התקשורת היחיד ביניהם הוא מכשיר טלפון.

המשטרה איפשרה לו להחזיק את בנו בידו

במשך תקופת מה, הוחזק השייח' העצור באחריותה של משטרת ישראל, ואז נמסר לו, בעקבות פניה של האגודה לזכויות האזרח [ראו קישור], כי יוכל להחזיק את בנו הפעוט, אולם רק בתדירות של אחת לשלושה חודשים. מאוחר יותר, מסר ראש מדור סיור במשטרה לעו"ד מרגלית, כי הוחלט לאשר לעציר להחזיק את בנו במהלך כל ביקורי המשפחה בבית המעצר, אך בטרם יושמה החלטה זו הוחזר השייח' סלאח למשמורת שב"ס, אשר מוסיף לסרב לבקשותיו לקיים מגע פיזי עם בנו התינוק.

השייח' סלאח טען, כי נוהל זה מהווה חריגה מסמכות שב"ס, מנוגד להוראות החוק ופוגע פגיעה אנושה בזכויותיו כאב ובזכויות בנו התינוק כילד הזכאי ליהנות מקרבת אביו. עוד טען, כי גם אם הנוהל חוקי, הרי שאכיפתו היא בגדר התנהגות בלתי סבירה ובלתי מידתית. לבסוף טען, כי עצם החלת כללים זהים על עצירים ועל אסירים מהווה חריגה מסמכות והחלטה בלתי מידתית, בין היתר מהטעם שעציר שטרם הסתיים משפטו הוא בחזקת חף מפשע ואין להחיל עליו את אותן ההוראות החלות על אסיר.

ביהמ"ש: הזכות לקבל ביקורים אינה כוללת זכות למגע פיסי

בפקודת שב"ס נקבע, ביחס לעצירים ואסירים ביטחוניים, כי "הביקורים יתקיימו כאשר רשת חוצצת מחיצת זכוכית בין האסיר למבקר. בסמכות מפקד הגוש לאשר במקרים של מוות, מחלה סופנית או חתונה של בן משפחה מדרגה ראשונה – ביקור ללא רשת/מחיצת זכוכית... מפקד גוש מוסמך לאשר ביקור ללא רשת לאסיר/עצור מטעמים מיוחדים שיירשמו".

השופט שפירא קבע, כי "הזכות לקבלת מבקרים המוקנית לכל אסיר ועציר אינה כוללת מעצם טיבה זכות למגע פיסי בין העציר למבקריו. תכליתה של זכות קבלת מבקרים היא שמירה על קשר עם משפחת העציר/אסיר ולאו דווקא במגע פיסי... סבור אני, כי עניין זה נכון לכלל העצירים והאסירים ולאו דווקא אלו העצורים בגין עבירות על ביטחון המדינה".

"הניסיון מלמד", נימק שפירא את קביעתו, "כי ביקורי בני משפחה הפכו להיות מכשיר להברחת ציוד שאחזקתו על-ידי עצירים אסורה, כמו גם העברת מסרים בין העצירים הביטחוניים לארגוניהם שמחוץ למתקן הכליאה. בנסיבות אלו, ההגבלה שנקבעה היא הגבלה סבירה המאפשרת מהצד האחד את קיום תכלית הביקור – שמירה על קשר, ומהצד השני מצמצמת את האפשרות לפגוע בביטחון המדינה והציבור", והיא אף עומדת בתנאי פסקת ההגבלה שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

עקרון טובת הילד

לאחר שקבע כי המגבלה חוקית, ציין השופט שפירא כי "עיקרון טובת הילד הוא עיקרון מנחה, בכל עת בה נדרשת מערכת המשפט להפעיל שיקול דעתה בפירוש וביישום הוראות חוק". על-כך אמר, כי "זכות ההורה למגע פיסי עם ילדו היא זכות מוכרת במשפט וכבר נפסק כי 'משפט הטבע הוא המזין את זכותם של אם ושל אב להחזיק בילדם'... מעצר (ומאסר), מעצם טיבם, מנתקים את הקשר הישיר שבין העצור ובני משפחתו. כפועל יוצא מכך מוגבלות זכויות העצור וילדיו והן אינן כפי שמתקיימות במשפחה החיה חייה בשגרה נורמלית".

"עם זאת", ציין, "עיקרון טובת הילד וזכויות הילד וההורה אינן פגות עם תחילת המעצר... הכלל הראוי הוא כי זכות ההורות וזכות הילד ליהנות מקרבת האב תוגבל במידה המינימלית הנדרשת לצורך הבטחת קיום תכלית המעצר. ככל שהילד קטן יותר והתקשורת הפיסית עמו תופסת משקל רב יותר מהתקשורת המילולית כך גם משתנה נקודת האיזון של מידת ההגבלה הראויה בדרך של הסדרת הביקורים של הילד אצל אביו העצור, זאת במובן ששלילת האפשרות למגע הפיסי כמוה כשלילת האפשרות לשמירה על קשר בין ההורה העצור לצאצא התינוק".

ביהמ"ש: על שב"ס לבחון מדוע המשטרה נענתה לבקשה

שפירא התייחס לעובדה ש"בעת שהוחזק העותר במשמרת המשטרה, נקבעו נהלים לפיהם יותר לו להחזיק מעת לעת את בנו התינוק בידיו במהלך הביקור המשפחתי במתקן הכליאה בו הוחזק. רק מעת שהועבר למשמורת שב"ס נמנע הדבר בעדו, וזאת בשים לב לפקודות שב"ס בעניין ביקורים אצל עצירים ביטחוניים".

"חזקה על משטרת ישראל כי שיקולי ביטחון המדינה והציבור עומדים כנר לרגליה וששקלה שיקולים אלו בעת שהתירה למבקש להחזיק את בנו התינוק בידיו במהלך הביקורים המשפחתיים במתקן בו הוחזק, זאת כאשר ההיתר להחזיק את התינוק הוגבל לביקורים מסוימים ובתנאי פיקוח מתאימים".

לכן, הוא מסיק "שלכאורה המגבלה שקבע שב"ס אינה הכרחית למטרת השמירה על בטחון המדינה ולכאורה, ניתן להשיג את אותה תכלית גם באופן בו הפגיעה בעותר ובבנו תהיה פחותה, באופן דומה בו פעלה המשטרה בעת שהעותר הוחזק במשמרתה".

עם זאת, הוא מסייג את הדברים, וקובע כי המסקנה אינה בהכרח שהחלטת שב"ס אינה מידתית, ולו בשל דברים שאמר בית המשפט העליון, לפיהם "ההקפדה על סדר ומשמעת חייבת שתהיה נוקשה יותר בבתי הסוהר... מפאת סוג האוכלוסיה שבבתי הסוהר, ומחמת הצרכים והבעיות הכרוכים בקיום שליטה גורפת על חיי היומיום של האסירים, מוקנים לנציב בתי הסוהר בהכרח מתחם סבירות ומתחם מידתיות רחבים באופן יחסי".

השופט מסרב להוציא צו, אך מורה לשב"ס לשקול שוב החלטתו

בסופו של דבר קבע שפירא, כי "אין מקום שבית משפט זה ייתן צו המורה למשיב לאפשר לעותר את המבוקש בעתירתו. כאמור, אין תפקידו של בית המשפט לנהל את הכלא וסמכות זו מסורה לרשויות שב"ס. התערבותו של בית המשפט מוגבלת לאותם מקרים בהם מופרות באופן ברור זכויות יסוד או במקרים בהם לא הפעיל שב"ס שיקול דעת ראוי וסביר. סבור אני כי לא זה המקרה שבפני".

"יחד עם זאת, סבור אני כי מהנתונים שהוצגו לבית המשפט עולה כי יתכן ולא כל הנתונים הרלונטיים בענינו של העותר היו לנגד עיני שב"ס בעת שהחליט לדחות את בקשת העותר... נראה כי לכאורה אין הכרח ביטחוני למניעת המגע הפיסי בין העותר לבנו התינוק, וזאת בשים לב לעובדה כי בעת שהעותר היה עצור ונתון למשמרת המשטרה התאפשר הדבר".

לפיכך, הורה בית המשפט "להחזיר את בקשתו של העותר לשב"ס כדי שישקול את הבקשה בשים לב לכל הנתונים הרלוונטיים בעניינו של העותר, נתונים שלא הובהר אם עמדו לנגד עיני שב"ס בעת שדחה את בקשתו של העותר. חזקה על שב"ס כי ידון שוב בבקשת העותר וישקול אותה בתוך פרק זמן קצר וסביר".

עע"א 436/04 השייח' ראאד סלאח מחאג'נה נ' שירות בתי הסוהר