לזימי: "לך ולבן-גביר רצח ערבים זה בסדר"; גולן: "אתם אשמים ברציחות במגזר"

המליאה כבר ראתה נאומים סוערים, אבל העימות הזה חצה עוד רף. דיון שגרתי לכאורה על "פגיעה בתקציבי החברה הערבית" הפך לקרב אישי ויצרי של שליפת סכינים בין ח"כ נעמה לזימי לבין השרה לשוויון חברתי ולקידום מעמד האישה מאי גולן - עם האשמות הדדיות על שחיתות, גזענות, מימון ארגוני פשיעה, ואפילו על ההורים והחינוך שקיבלה כל אחת מהן בבית.

ח"כ נעמה לזימי עלתה ראשונה לדוכן. כבר במשפטים הראשונים היא סימנה יעד אחד ברור: מאי גולן. תחילה כינתה אותה "שרה נאשמת בשחיתות" - ובאותו רגע עצר אותה יו"ר הישיבה, ח"כ יבגני סובה, ותיקן בקול: "השרה לא נאשמת בשחיתות. חשוב שדברים ייאמרו פה במדויק".

לזימי תיקנה את עצמה, אך לא ריככה: "שרה הנחקרת בשחיתות, החשודה בפלילים. מקבלת". משם היא המשיכה לתיאור חריף של מדיניות השרה: לא רק הפקרה של נשים, להט"ב, ניצולי שואה, יוצאים בשאלה והחברה הערבית, אלא ביטול בפועל של תוכניות פיתוח כלכלי־חברתי שנבנו כדי לצמצם פערים ולמגר פשיעה.

המשפט שהקפיץ את הדיון מדרגה היה אישי ופוליטי גם יחד. לזימי טענה כי גולן, יחד עם השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר, "החליטו שרצח זה בסדר. רצח של ערבים בחברה הישראלית זה בסדר. הגזענות שלהם היא מדיניות". מבחינתה, קיצוץ והקפאת תקציבי החומש אינם עוד ויכוח על סדרי עדיפות - אלא החלטה מושכלת שמפקירה חיי אדם.

בצד השני, כשהגיע תורה של השרה להשיב, היא הפנתה את האצבע חזרה לאופוזיציה, ובראשה לזימי. גולן טענה כי מי שבאמת "אשמים ברציחות במגזר" הם אלה שהעבירו את תוכנית 550 בממשלה הקודמת, ללא בקרה מספקת, כך שלדבריה חלק מהכסף זרם ישירות לארגוני פשיעה.

"אתם, בממשלה שלכם, הכנסתם והזרקתם כסף ישר לוורידים של ארגוני הפשיעה", אמרה. "אתם אשמים ברציחות. אתם אשמים במה שקורה במגזר. בגללכם המגזר מדמם".

החומש 550: מנוע צמיחה - או צינור אל הפשיעה?

מאחורי הקרב המילולי עומדת תוכנית אחת: החלטת הממשלה 550 - "תאקדם" - תוכנית חומש רב־שנתית לצמצום פערים בחברה הערבית בין 2022 ל־2026, בהיקף של עשרות מיליארדי שקלים.

לזימי הציגה את התמונה כך: תוכנית אפקטיבית, בעלת מיצוי גבוה, שזכתה לשבחי משרדי הממשלה השונים, הפכה תחת גולן ליעד לחיסול ולריסוק. לדבריה, המשרד לשוויון חברתי, המשמש גוף מתכלל לתוכניות החומש, מוביל קיצוץ רוחבי של כ־2.5 מיליארד שקלים מתקציבי החברה הערבית - תוך התעלמות ממחאות מנכ"לים וגורמי מקצוע.

היא פרטה אחד־אחד את סכומי הקיצוץ:
* 677 מיליון שקלים ממשרד החינוך
* 600 מיליון שקלים ממשרד הבינוי והשיכון
* 200 מיליון שקלים ממשרד התחבורה
* 187 מיליון שקלים משירות התעסוקה
* 142 מיליון שקלים ממשרד הרווחה
* 114 מיליון שקלים ממשרד התרבות והספורט
* 90 מיליון שקלים מרשות המים והביוב
* 66 מיליון שקלים ממשרד הכלכלה
* 63 מיליון שקלים ממשרד הנגב והגליל
* 62 מיליון שקלים מהמשרד להגנת הסביבה
* 26 מיליון שקלים מרשות החדשנות
* 20 מיליון שקלים מהרשות לכבאות והצלה

"זה לא עוד סעיף תקציבי", טענה. "זאת פגיעה באחד ממנועי הצמיחה המרכזיים של המשק הישראלי ושל החברה הערבית. במקום לפתח חינוך, תעסוקה ותשתיות - מוחקים".

גולן הגיעה עם סיפור אחר לחלוטין. לדבריה, עם כניסתה למשרד דרשה לקבל "דוח מנהלים" מפורט על יישום התוכנית - וגילתה, כלשונה, "אסון של ממש".

הטענה שלה: אין שקיפות, אין פיקוח, אין בקרה. כספים בהיקף עתק עוברים לרשויות, חברות ועמותות מבלי שמישהו באמת יודע לאן הם מגיעים. עוד לפני הוויכוח הציבורי, היא אומרת, הגיע מידע מאגף המודיעין של משטרת ישראל שלפיו חלק מהכספים זורם בדרכים עקיפות לארגוני פשיעה: דרך דמי חסות, מכרזים תפורים, ספקים מקורבים וחשבוניות פיקטיביות.

גולן מתארת סיורים ביישובים הערביים, פגישות סגורות עם ראשי רשויות ועסקים, ושורה של עדויות על ירי, איומים, רימונים ופיצוצי חנויות על-רקע סחיטה. לטענתה, היו ראשי רשויות שאמרו לה במפורש: "אנחנו נקרא לך גזענית בתקשורת, אבל אנחנו מתחננים - אל תעבירי לנו שקל. הכסף מגיע לפשיעה".

מבחינתה, הריסון והקיצוץ אינם עוינות כלפי החברה הערבית, אלא ניסיון לעצור "אוטונומיה פלילית אכזרית" שצמחה על קרקע של תקציבים ממשלתיים חסרי בקרה.

ניגוד העניינים: להב 433, חקירה ותקציבי החומש

לצד הקרב על מהות התוכנית, לזימי הוסיפה רובד משפטי רגיש: ניגוד עניינים אפשרי בין חקירתה של השרה לבין פגישה עם ראש להב 433.

לפי פרסום שאליו הפנתה, ב־5 בנובמבר התקיימה פגישה בהשתתפות השרה מאי גולן, מנהלת לשכתה וראש להב 433 ניצב מני בנימין - בזמן שמתנהלת ביחידה זו חקירה פלילית בעניינן של השתיים. לדבריה, נושא הפגישה היה "קידום מהלך להעברת מאות מיליוני שקלים מתקציב תוכניות החומש לחברה הערבית לידי משטרת ישראל, ובפרט ללהב 433".

"זה מפגש בניגוד עניינים מובהק", קבעה. "שרה שחוקרים אותה יושבת עם מי שחוקר אותה - כדי לדבר על כסף ציבורי שיזרום ליחידה הזו. זה פוגע במינהל תקין, בשקיפות ובטוהר מידות".

לזימי סיפרה כי פנתה לייעוץ המשפטי לממשלה כדי לקבל חוות דעת כתובה המאשרת את המהלך. לדבריה, נטען כי "לא נמצאה מניעה", אך לא הוצגה חוות דעת כתובה, ובכלל - תפקיד הייעוץ המשפטי במשרד לשוויון חברתי אינו מאויש. "מי נתן את הייעוץ? על מה הוא נשען? איפה זה כתוב?", שאלה, והציבה את המקרה כדוגמה ל"שחיתות כמדיניות".

גולן מצידה לא נכנסה לפרטים של אותה פגישה בנאומה, אבל כן הדגישה כי בתיק שבו נחקרה, השופט שחרר את כל המעורבים באותו היום והביע פליאה על עצם בקשת המעצר. מבחינתה, היא זו שמותקפת בתחקירים, בעוד שלזימי, כך לטענתה, מצולמת בזמן ביצוע עבירות פליליות בהפגנות.

מכות מתחת לחגורה

העימות לא נעצר במדיניות, במספרים או בניגוד העניינים. בנקודה מסוימת נדמה היה שהמליאה הופכת לסוג של חדר משפחה.

גולן פתחה חזית מול אביה של לזימי, אבי לזימי, חבר דירקטוריון בקרן ברל כצנלסון. היא קשרה בין הקרן לבין התקשרות של משרד התפוצות בתקופת השר נחמן שי למיזם הסברה בארצות הברית, ללא ניסיון קודם, ומעם תקציב שהופנה בעיקר לשכר. הקרן, טענה, הייתה "כספומט" של מפלגת העבודה. "אחד מחברי הדירקטוריון הוא אבא שלך", אמרה ללזימי, ודרשה "לספר לציבור כמה כסף משפחתך הרוויחה".

כשקיבלה רשות לדבר בתגובה, לזימי בחרה לא להשאיר את הדברים באוויר. היא פנתה ישירות אל השרה, אבל הפעם דרך סיפור חייו של אביה: עולה ממרוקו שאיבד את אביו עוד לפני שהגיע לארץ, נשר מישיבה תיכונית, לחם בצנחנים במלחמת יום הכיפורים, השלים בגרויות, למד חינוך, ניהל מחלקת חינוך, מערכת חינוך מקומית ובתי ספר.

"אבא שלי הוא האדם הכי הגון ויקר ואיש החינוך הכי טוב שהכרתי בחיי", אמרה. "הוא חינך אותי להתגייס, לשרת, לצאת לקורס קצינים, להמשיך במילואים. הוא חינך אותי לצדק, לשוויון, לחיים משותפים, ולעולם לא לעשות שחיתות".

מכאן העבירה את המוקד חזרה אל השרה עצמה. היא הזכירה כי אימה של גולן נחקרת בחשד קבלת דבר במרמה ושימוש בכספי ציבור לצרכים פרטיים, וכי השרה עצמה הבריחה אותה, לטענתה, מחקירה. היא הזכירה גם את עדותה של גולן על שירותה הצבאי וטענה כי בניגוד לסיפור שהיא מספרת על עצמה - בבית שבו היא גדלה נלמדת השתמטות, בעוד שהיא עצמה גדלה לצד "הורים מדהימים" שלדבריה השקיעו כל חייהם במדינה ובשירות הציבור.

בין בג"ץ ללהב 433: מי באמת "שומר על הציבור"?

לזימי בחרה לסיים את נאומה בניגוד חד בין הממשלה לבין בית המשפט העליון. היא הזכירה כי באותו יום פסק בג"ץ, בעתירה של לובי 99 ו"אדם טבע ודין", כי מפעלי כי"ל בים המלח יחזירו לציבור כ־0.5 מיליארד שקלים בדמי מים.

"מה שהמדינה לא עשתה, מה שהקומבינה אפשרה - בג"ץ לא נתן שיקרה", אמרה. "כסף ציבורי חוזר לציבור, כי יש בית משפט עצמאי". מבחינתה, זהו תמצית המאבק: מול ממשלה שמקדם בעיניה "שחיתות כמדיניות", בג"ץ והחברה האזרחית הם הסכר האחרון.

גולן, מנגד, הציגה את עצמה כמי שנלחמת לטובת האזרחים הערבים עצמם. היא חזרה שוב ושוב לטענה שכספי תוכנית 550 הפכו לכלי נשק בידי ארגוני פשיעה, לרכישת אמצעי לחימה "בכמויות שלא מביישות אוגדה", לדבריה. היא טענה כי הרשויות הערביות חיות באווירה של טרור, ציטטה מתוך תחקירים בעיתונות שמזוהה דווקא עם מחנה יריב, והאשימה: "אתם ידעתם, ראיתם, ובכל זאת המשכתם להזרים כסף".

בין שתי הגרסאות, הציבור נותר עם שורה ארוכה של סימני שאלה:

* האם קיימות חוות דעת כתובות - משפטיות ומודיעיניות - התומכות בתיאור של גולן על הזרמת כספים לארגוני פשיעה?
* מה היקף התקציבים שנעצרו, הוסטו או שונו בפועל מתוך תוכנית 550?
* אילו חלופות פיתוח חברתיות־כלכליות מציע משרד השוויון החברתי במקום הסעיפים שקוצצו?
* ואולי השאלה הבוערת ביותר: האם אפשר לנתק את המאבק בפשיעה בחברה הערבית מהמאבק הפוליטי בין קואליציה לאופוזיציה - או שהכול כבר הפך לחלק מאותו קרב?

מה שברור הוא דבר אחד: באולם המליאה, תוכנית חומש כלכלית הפכה למראה פוליטית חדה. כל צד תולה בה את כל מה שהוא חושב על האחר - שחיתות, גזענות, אנרכיה, פשע - והחברה הערבית, שבשמה כולם מדברים, נשארת באמצע, בין תקציבים שלא מגיעים לבין ירי שנמשך.