רוטמן מציע: חקירה תיגמר בתוך שנתיים - אלא אם היועמ"שית תתערב

הצעת חוק להגבלת משך החקירה המשטרתית והעמדה לדין, שמקדם יו"ר ועדת החוקה ח"כ שמחה רוטמן, מתקרבת לקריאה ראשונה ומייצרת קו שבר חדש בין זכויות החשוד, האינטרס הציבורי וזכויות נפגעי העבירה. בדיון האחרון בוועדה התייצבו לצדו חברי כנסת מן הקואליציה והאופוזיציה שתומכים בעקרון קציבת הזמן, מול נציגי מערכת המשפט והגופים המייצגים נפגעי עבירה שהזהירו מפני פגיעה ממשית בטיפול בתיקים מורכבים.

לפי נוסח העבודה שהציג רוטמן, אם חלפו שנתיים מיום שנחקר אדם באזהרה - והתיק שלו לא הבשיל להחלטה - התיק ייסגר בעילה חדשה של "חלוף הזמן". הארכת התקופה תתאפשר רק בנסיבות חריגות, ותדרוש שני מסננים: החלטת היועץ המשפטית לממשלה ואישור בית המשפט, ורק כאשר קיים אינטרס ציבורי בהמשך החקירה או בהעמדה לדין.

ההצעה מונה שורה של זמנים שלא ייחשבו במניין השנתיים: מניעה רפואית של החשוד, שהותו בחו"ל, חסינות, הליכי עזרה משפטית בין־לאומית, קיום שימוע, ניהול הליכים להסדר כופר או סגירת תיק מותנית. כמו-כן נקבע כי פתיחה מחדש של תיק שנסגר בעילה זו תתאפשר רק אם נמצאו ראיות חדשות ומשמעותיות, ולא כעניין שבשגרה.

צילום: [צילום: דני שם-טוב/דוברות הכנסת]

רוטמן: "לא ייתכן שאדם יסתובב עם 'טייטל' חשוד במשך שנים"

יו"ר הוועדה ח"כ שמחה רוטמן הציג בדיון (24.11.25) תפיסה ערכית שמבקשת להפוך את נקודת המבט: "הצעת החוק משנה את מסגרת ההתייחסות: אם עד היום התיק היה האירוע - כמה הוא מורכב וכמה חשודים יש - כאן אנחנו שואלים כמה זמן אדם יסתובב עם ה'טייטל' 'חשוד' מעל לראשו".

רוטמן הדגיש כי מבחינתו, אין מניעה שטיפול בחקירה יתמשך על פני שנים, כל עוד מעמדו של האדם אינו נשאר קפוא: "חקירה יכולה להימשך גם 30 שנה, אבל לא ייתכן שאדם יישא על גבו 'טייטל' חשוד במשך שנים בלי החלטה. אם יש ראיות - יש להעמיד לדין; אם אין - יש לסגור את התיק. כמו שלא קיים מעצר בלתי מוגבל, כך גם סטטוס חשוד חייב להיות קצוב בזמן".

במילים אחרות, רוטמן מבקש להפוך את "הזמן שחולף" בעצמו לפגיעה בזכותו של אדם, ולחייב את רשויות האכיפה והתביעה לקבל החלטה במקום "לגרור רגליים".

מלינובסקי: "בסוף זה לא תיק - זה בן אדם"

אל קו הביקורת על ריבוי התיקים הפתוחים וכובד הסטטוס של "חשוד" הצטרפה גם ח"כ יוליה מלינובסקי, שביקרה את התרבות הארגונית במערכת: "אדם נחקר במשטרה ונשאר על המדף בלי לדעת מה קורה בעניינו. לכל אחד במערכת יש את סדר היום שלו - ובקצה עומד אזרח שלא מבין איפה התיק שלו נמצא. בסוף זה לא 'תיק', זה בן אדם".

מלינובסקי חיזקה את הטיעון הבסיסי של רוטמן - הכרה בכך שהשהיית ההחלטה הופכת לכלי ענישה בפני עצמו, גם בלי כתב אישום ובלי הרשעה. מבחינה פוליטית היא ממקמת את הדיון לא רק על ציר קואליציה־אופוזיציה, אלא גם על ציר אזרח־מערכת.

אלהרר וגינזבורג: בעד קיצור מעמד החשוד - בתנאי שמגינים על נפגעי עבירה

מול תמיכת העקרון, העלו ח"כ קארין אלהרר וח"כ איתן גינזבורג אזהרה ברורה: קציבת הזמן לא יכולה לבוא על חשבון נפגעי עבירה, ובמיוחד בעבירות קשות ומורכבות.

אלהרר הזכירה כי בחקירות בעבירות מין וברצח, לימוד חומרי הראיות, חיזוק עדויות והשגת ראיות תומכות עשויים לקחת זמן ממושך: אם השעון המשפטי יפעל ללא גמישות מספקת, ייתכן שתיקים רציניים ייסגרו לא בגלל חולשה ראייתית, אלא מפני שהמערכת לא הספיקה להשלים את החקירה. לכן דרשה לוודא שמנגנוני ההארכה יישארו יעילים ומעשיים, ולא יהפכו למסלול כמעט בלתי עביר.

גינזבורג הצטרף לביקורת אך בחר להישאר במרחב ההסכמה: לדבריו, "השארת תיקים פתוחים היא לעיתים העונש עצמו", אך במקביל "נפגעי עבירה אינם תמיד חלק מהליך קבלת ההחלטות, ויש לוודא שרצונם וצרכיהם יהיו חלק משיקול הדעת". הוא הדגיש כי ההצעה "מגלמת עיקרון נכון ומוסכם", והעריך כי "עם מעט רצון ניתן להגיע לנוסח מאוזן שיזכה להסכמה רחבה בוועדה". המסר: ההצעה לא נדחית, אבל חייבת לעבור התאמות על-מנת שלא לפגוע במי שנושא את נזק העבירה.

צילום: [צילום: דני שם-טוב/דוברות הכנסת]

הסניגוריה הציבורית: לקצוב את שיקול הדעת - ולהכניס פנימה את זכויות החשוד

עו"ד ישי שרון מהסניגוריה הציבורית תמך בעקרון ההצעה מנקודת המבט של חשודים ועצורים. לדבריו, "צריך להבנות את שיקול הדעת כך שיכלול במפורש גם את זכויות החשוד, ולא להשאיר אותו בסטטוס בלתי מוגבל".

הסניגוריה אינה מסתפקת בביקורת כללית על "גרירת תיקים", אלא מבקשת להפוך את זכויות החשוד לחלק רשמי ומוגדר מן השיקולים שבהם מתחשב היועץ המשפטי ובית המשפט כאשר הם דנים בשאלה אם להאריך את התקופה. משמעות הדבר: לא עוד שיקול דעת פרוץ של התביעה בלבד, אלא מסגרת שבה גם הפגיעה בחופש ובמוניטין של החשוד נמדדת ונשקלת.

נציגת נפגעי עבירת מין: "שלא ייסגר תיק רק בגלל השעון"

בשם נפגעות ונפגעי עבירות מין הציבה עו"ד שירי שחף אופק, מהסיוע המשפטי במשרד המשפטים, תמרור אזהרה ברור: "יש לקצר את תקופת אי-הוודאות של חשודים, אבל חשוב להבטיח שהגבלת הזמן לא תפגע ביכולתם של נפגעי העבירה לקבל מענה מלא".

לדבריה, בחקירות מורכבות בכלל ובעבירות מין בפרט, "קולן של נפגעות ונפגעים לא תמיד נשמע". החשש המרכזי שהציגה הוא מתיקים שלא יבשילו לכתב אישום וייסגרו "רק בגלל מגבלת הזמן". בנוסף ציינה כי "לא בהכרח האינטרס הציבורי עולה בקנה אחד עם האינטרס של נפגע העבירה", ולכן בתיקים מורכבים יש לקבוע לנפגע העבירה מעמד מוגדר, כפוף לעמדת היועצת המשפטית לממשלה.

העמדה הזו מחדדת את הפער בין שתי תפיסות צדק: האחת, שמציבה במרכז את זכות החשוד שלא לשאת בסטטוס פוגעני ללא הכרעה; השנייה, שמבקשת להבטיח כי לנפגעי עבירה לא תישלל ההזדמנות לראות את תוקפיהם מובאים לדין רק מפני שהמערכת עמוסה או איטית.

הפרקליטות מתנגדת: "שנתיים אינן פרק זמן ריאלי בתיקים מורכבים"

עו"ד עדי שגב מפרקליטות המדינה הציגה עמדה נחרצת נגד מסגרת הזמן המוצעת. לדבריה, "כאשר מסתכלים על הזמן הכולל שנדרש לחקירה ולהעמדה לדין, שנתיים אינן פרק זמן ריאלי עבור חקירות מורכבות". היא תיארה רצף פעולות שאינן בשליטת הפרקליטות: התיק מגיע לאחר שהמשטרה סיימה את היסודות, ואז "אנחנו לומדים אותו, ובמקרים רבים נדרשות השלמות חקירה שאינן בידיים שלנו".

בהצעת החוק, כל הפעולות הללו אמורות להיכנס לתוך מסגרת השנתיים. שגב הזכירה תיקים שבהם נדרשות תעודות חיסיון, חוות דעת מורכבות, או צעדים חקירתיים רגישים שגוזלים זמן רב. לשיטתה, ההצעה "מעניקה משקל כמעט מוחלט לזכויות החשוד, אך אינה מותירה די מקום לאינטרס הציבורי ולנפגעי העבירה".

שגב אף הזכירה שבדין הקיים יש כבר מגבלת זמן: נהלי הפרקליטות קובעים 18 חודשים להגשת כתב אישום, מלוּוים במערך התראות ובקרה פנימיים. לדבריה, קיצור נוסף של פרקי הזמן ידרוש תוספת משאבים משמעותית - כוח אדם, מערכות מידע וטיפול - כדי לעמוד ביעדים החדשים, שאחרת יישארו על הנייר בלבד וידחפו לסגירת תיקים לא ממניע ראייתי אלא ממגבלת לוח זמנים.