הכול התחיל בטקסט בודד מהמאה ה־14 - יצירה מליצית בערבית, מלאה חרוזים ודימויים פיוטיים. במשך מאות שנים סברו היסטוריונים כי מדובר בעדות ישירה לתנועת המגפה הגדולה, "המוות השחור", מאסיה ועד אירופה. רק כעת מתברר שהכול היה מבוסס על קריאה שגויה של סיפור ספרותי.
חוקרים מאוניברסיטת אקסטר שבאנגליה, מוחמד עומר ונחיאן פנסי, חשפו בכתב העת Journal of Arabic and Islamic Studies כי החיבור המפורסם "אגרת הידיעה על המגפה" מאת אבן אל־ורדי, שנחשב עד כה למסמך היסטורי, נכתב בעצם במתכונת של מקאמה - סיפור מחורז בסגנון מזרחי, שופע דימויים, משחקי לשון והומור מריר.
במקאמה, המגפה עצמה מתוארת כנווד מסתורי - "שד נודד" שעובר מארץ לארץ, זורע מוות וחרדה. היא יוצאת מסין, עוברת דרך הודו וארצות האוזבקים, ממשיכה לפרס, לאנטוליה, לים השחור ולים התיכון - עד שהיא מגיעה למצרים ולסוריה. אלא שכאן מתחיל האבסורד ההיסטורי: אבן אל־ורדי מתאר את קהיר נופלת לפני אלכסנדריה, בעוד שכל הכרוניקות האמינות מלמדות שהסדר היה הפוך. גם עזה ודמשק, לפי דבריו, מוכות חודשים מוקדם מדי.
החוקרים מציינים כי "המגפה של אבן אל־ורדי נעה לפי חוקי העלילה, לא לפי חוקי הביולוגיה". סדר הזמנים, לדבריהם, משקף את מפת התודעה של הסופר - לא את מפת המסחר של התקופה.
הממצא הזה מערער את מה שכונה במשך מאות שנים "תיאוריית המעבר המהיר" - הרעיון שהדבר נע באורח פלא מסין לים השחור בפחות מעשור. מתברר שאין לכך בסיס ממשי. מדובר באגדה ספרותית שנקראה בטעות כספר דברי הימים.
מספרים סיפור במקום מציאות
אבן אל־ורדי לא היה לבדו. לפחות שני סופרים נוספים - בהם אל־צפדי מדמשק - כתבו באותן שנים מקאמות "מגפה" שבהן הדֶבֶר מתואר ככוח אלוהי מטיל אימה. הם השתמשו בחרוזים ובמשחקי מילים כדי לעורר יראה, לא כדי לתעד. אלא שדורות מאוחרים של היסטוריונים, בעיקר במאה ה־15, קראו את הסיפורים כפשוטם, הפכו אותם לעובדות כרונולוגיות, והניחו עליהן שכבות של מחקר מודרני.
התוצאה: במשך מאות שנים התקבעה תמונה שגויה על מסלול ההתפשטות של הדבר - מהים השחור למצרים ומשם לאירופה - מבלי שאיש שם לב שמדובר בכלל במשל פיוטי.
ההקשר היהודי: בין תפילה לטבח
צילום: עמוד מתוך "דף אל-ניקמה באל-שאלה שאלאה נבי אל-רחמה" ('דחיית הניסיון על ידי שליחת ברכות על נביא הרחמים') מאת אבן אבי חג'לה (מת בשנת 1375). חיבור זה על מגפות מכיל ארבע מקאמות, שלוש מהן חוברו בסוריה במהלך שנת 1348בזמן שהמקאמות בעולם המוסלמי תיארו את המגפה כסמל מוסרי אוניברסלי, באירופה הנוצרית נולדה מציאות אפלה בהרבה. עם התפשטות הדבר ב־1348, הופצו שמועות כי היהודים "מרעילים את הבארות" או "מפיצים את המגפה בזדון". בתוך חודשים ספורים הוסבו ערים שלמות לשדות טבח: בשטרסבורג נרצחו כ־2,000 יהודים ביום אחד; במגנצא, וורמס וקולוניה נשרפו קהילות על קידוש השם; ובשוויץ, צרפת וספרד התפשטו עלילות דם חסרות תקדים.
האפיפיור קלמנס השישי ניסה לעצור את ההסתה והוציא צו פומבי שבו קבע שאין ליהודים חלק במגפה - אך קולו לא נשמע. באותה עת נולדה "שנת הפרעות הגדולה" של העם היהודי, וימי צום וזיכרון נקבעו לדורות.
לעומת זאת, במרחב המוסלמי - מצרים, סוריה וארץ ישראל - לא התרחשו פרעות דומות. החברה המוסלמית ראתה במגפה גזירת שמיים ולא מזימה אנושית. קהילות יהודיות בקהיר, בעזה ובדמשק קיימו תפילות ותעניות בצוותא עם שכניהן המוסלמים. היהודים לא הוצגו כאויב, אלא כחלק מן הקהילה הסובלת.
במובן הזה, התיקון המחקרי של עומר ופנסי חושף לא רק טעות מדעית אלא גם פער תרבותי עמוק: בעוד שבאירופה המגפה הולידה שנאה ועלילות, במזרח היא הולידה שירה, מוסר ותחושת אחריות משותפת.
איך טקסט מליצי הפך ל”עובדה מדעית”
החוקרים מסכמים כי "אבן אל־ורדי לא היה רופא ולא כרוניקן - הוא היה משורר מוסרי בעיצומה של קטסטרופה". הוא ביקש לעורר יראה, לא לרשום דוחות אפידמיולוגיים. אך דורות של קוראים, חוקרים ומתרגמים, שנמשכו אל החריזה ואל תיאורי המסע, הפכו את דמיונו לעובדה.
כך נולדה אגדה מדעית שנמשכה 700 שנה - ומחקר אחד במאה ה־21 מצליח סוף-סוף להפריד בין המציאות לספרות עם דמיון מזרחי עשיר.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה