אהבה עברית: בתנ"ך לא היו נשיקות רומנטיות - לפחות עד תקופת שיבת ציון

ישקני מנשיקות פיהו

הפסוק ישקני מנשיקות פיהו נקרא אצל חז"ל והפרשנים כשתי שכבות משולבות: בפשט – ערגה אינטימית בין אוהבים; בדרש – כיסופי ישראל להתגלות ישירה ולאימוץ התורה. התרגום מצייר את הנשיקה כמסירת תורה פנים אל פנים; רש"י מטעים כי בגלות מבקשים לשוב ליחסי פה אל פה כסיני, והדודים הם דברי ה' הטובים מכל תענוג. אבן עזרא מדקדק בלשון הנשיקה ומציע שלושה מישורים – מן הדיבור האוהב ועד רמז לתורה ול"אברהם אוהבי".

המלבי"ם מבחין בין "ריח" ההשגה השכלית לבין "נשיקה" של דבקות ונבואה, ומפרש כי דודיך טובים מיין הם שמחת קדושה מלמעלה למטה. מדרש רבה קושר את הפסוק לסיני, למקדש ולאהל מועד, עד כדי תיאור הדיבור הנושק את ישראל; לעתיד לבוא – התורה תיכתב על הלב. הרוקח מוסיף רמזים וגימטריאות לסיני, לכ"ב אותיות ולק"ך הימים מעליית משה להר סיני עד מתן הלוחות השניים, ומעמיד את הנשיקה כיניקה רוחנית מתמדת.

האם בני ישראל בתקופת התנ"ך התנשקו מפה אל פה? לפי מחקר חדש של החוקרת הד"ר ראהלה גילמור, התשובה שלילית – לפחות עד לתקופת שיבת ציון. במאמרה שפורסם בכתב העת המדעי Journal of Biblical Literature, סוקרת גילמור עשרות מופעים של הפועל "נשק" במקרא ומגלה כי ברובם המוחלט מדובר במחוות חברתיות או טקסיות, לא אינטימיות. הנשיקה שימשה לברכה, פיוס או כריתת ברית, אך לא כמעשה אהבה.

לדבריה, רק במקורות מאוחרים יותר – בראש ובראשונה בשיר השירים – מופיעה הנשיקה במובן מובהק של חיבה רומנטית. זוהי, לטענתה, עדות לשינוי תרבותי שנבע ממפגש בין התרבות הישראלית לבין עמים אחרים בתקופת הגלות והחזרה לארץ.

מה אומרים הפסוקים

לדוגמה, בספר בראשית מנשק יעקב את יצחק אביו; בישעיהו נזכרת נשיקה כסימן פולחן; ובשמואל א' מנשק שמואל את שאול כסימן למינויו למלך. אך באף אחד מהמקרים הללו אין מדובר בקשר אהבה.

רק בשיר השירים מופיעה הנשיקה כמושא תשוקה: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ". לפי גילמור, זהו סימן לכך שבמאה השישית לפני הספירה כבר חדרה לישראל המשמעות הרומנטית של המגע הזה.

שינוי בלשון ובתרבות

החוקרת מצביעה על שינוי הדרגתי במשמעות המילה "נשק" לאורך התקופות. בעוד שבספרים הקדומים היא נושאת גוון של טקסיות, בספרים המאוחרים יותר מתחיל המונח להיתפס כמעשה רגשי.
לדבריה, תהליך זה משקף התפתחות תרבותית של ממש: פתיחות לרגשות אישיים, הדגשת חיי הזוגיות, והשפעה של מסורות חיצוניות – אולי בבליות או פרסיות – על האופן שבו תפסו בני ישראל את הגוף ואת הקִרבה.

עם זאת, גילמור מודה כי מדובר בהשערה יותר מאשר בעובדה מוצקה. העדר אזכור אינו בהכרח הוכחה להעדר המנהג, והיא מציינת כי ייתכן שהתרבות הישראלית המוקדמת פשוט נמנעה מלתאר גילויי חיבה מפורשים בשל רגישות דתית או לשונית. גם תיארוך המקורות המקראיים אינו חד־משמעי, ולכן קשה לקבוע מתי בדיוק חל המפנה. אף על-פי כן, היא רואה במגמה הכללית עדות לתמורה חברתית עמוקה.

המחקר מציע מבט מרתק על האופן שבו אפילו מחווה פשוטה כמו נשיקה משקפת תמורות עמוקות בחברה. הנשיקה העברית, שהחלה כסמל של נאמנות ופיוס, הפכה – עם השנים ועם התמזגות תרבויות – לאחד הביטויים האנושיים הבולטים ביותר של אהבה.