הצלחת השקעות העתק במרכזי המידע ל-AI תלויה בהיקף הביקוש לשירות

5.2 טריליון דולר ואולי יותר – זהו הסכום שלדעת חברת הייעוץ מק'קינזי יושקע בחמש השנים הקרובות בשבבים, מרכזי מידע ואנרגיה לייצור בינה מלאכותית. ההודעות על השקעות בתשתיות ל-AI בארה"ב מלמדות על רתיחה, מנתח אקונומיסט. אולם, הביקוש – בייחוד מהסוג המניב רווחים – אינו תואם להיצע; שיעור ההצלחה של ה-AI בארגונים מגיע ל-15% בלבד.

הביקוש ל-AI עשוי להיות הגורם שיכריע האם ה"בום" הנוכחי יתברר כבועה, ועוד שלושה גורמים בבניית מרכזי המידע מוסיפים לחוסר הוודאות: מיקומיהם המרוחקים, מימונם בידי חברות פרטיות ודירוג האשראי הנמוך של כמה מן הלווים. שילוש זה מזכיר לכמה מן הספקנים את הפעם הקודמת בה היה גל שכזה בבניית תשתיות: בענף התקשורת של שנות ה-1990.

הגאוגרפיה היא הרכיב הבולט ביותר. מרכזי המידע נבנים באמצע שומקום, ולא קרוב לריכוזי הביקוש: באזור מדברי ומוכה רוחות בטקסס, בדקוטה, בניו מקסיקו. מיקומים אלו פותרים בעיה של אספקת חשמל, כי בריכוזים הקיימים אין מספיק אנרגיה בכמויות הענק הדרושות למרכזי המידע. אבל הריחוק מציב סיכונים העלולים שלא להניב תמורה הולמת.

מרכזי מידע לרוב מקבלים מימון לעשרות שנים, אך אלו של ה-AI עשויים לגלות שהוא ניתן לטווח קצר בהרבה. אנבידיה, היצרנית המובילה של שבבי AI, משפרת אותם בהתמדה והדבר מצריך שדרוג מתמיד של מרכזי המידע, במיוחד במערכות הקירור. כאשר הקרקע זמינה, מי שיציע תכנון טוב יותר וזול יותר יכול בקלות לשכנע את הלקוחות לעבור אליו – מה שמעלה את סיכון המימון.

גם מקורות המימון חדשים יחסית. עד לאחרונה, הוא ניתן בעיקר בידי משקיעים בשוק המניות באמצעות קרנות להשקעה בנדל"ן. הם חשו בנוח ללוות מרכזי מידע שנזקקו להרבה פחות מאשר 100 מגהוואט; אבל צריכת החשמל של הנוכחיים נמדדת בג'יגהוואט, שכל אחד מהם עולה 50 מיליארד דולר.

כאשר הדרישה למימון מרקיעה שחקים, היא חורגת מעבר ליכולתן של קרנות אלו. את מקומן תופסים חברות אשראי פרטיות וקרנות עושר לאומיות, כמו גם בנקים. אלו הם מלווים מתוחכמים בעלי כיסים עמוקים ומנוסים בתחום, אך מעורבותם מעבירה את הסיכון משוק המניות לשוק החוב, ומציבה את הבנקים בקו החזית במקרים של חדלות פרעון.

סיכון זה גובר בשל דירוג האשראי הבעייתי של חלק ממקימי מרכזי המידע. זו לא הייתה בעיה כאשר הללו הוקמו בידי אמזון, מיקרוסופט וגוגל; זו כן בעיה כאשר מדובר למשל ב-OpenAI. ככל שיש יותר חברות צעירות כאלה, כך גוברים התחרות, הלחצים על התשואה וחוסר הוודאות לגבי יציבותן. גם ספקי האנרגיה, השמרנים מטבעם, עלולים לחשוב פעמיים לפני שיחתמו על חוזים ארוכי טווח איתם. התשובה היא פוליסות ביטוח ופיזור הסיכון בין משקיעים רבים, אבל כל קריסה תגביר את החשיפה של הענף כולו.

כאמור, אקונומיסט רואה דמיון בין הגל הנוכחי לבין זה של ההשקעות בתקשורת – סיבים אופטיים וכבלים תת-ימיים – בשנותיו הראשונות של האינטרנט, אשר הזינה את התרסקות בועת הדוט.קום. עם זאת, יש המדגישים את ההבדלים: אז לא היו לקוחות לאותם כבלים וסיבים; היום נבנים מרכזי המידע עבור מי שמתחייבים להשתמש בהם – אם כי סעיפים החוזים יהיו קריטיים בהצדקת הסיכון.

נכון לעכשיו, פוטנציאל הרווח מצדיק את ההשקעות. מנכ"ל OpenAI, סם אלטמן, טוען שהסיכון לבניית-חסר חמור לפחות כמו זה של בניית-יתר, בשל הפוטנציאל הכלכלי ארוך הטווח של ה-AI. ייתכן שאפילו אם מרכזי המידע יסבלו מיכולת-יתר, ניתן יהיה להשתמש בה להפעלת ה-AI במקום לאימון שלו. אבל הכל חוזר לשאלה האם הביקוש ל-AI יתאים לשאיפות של מפתחיו. זהו חוסר הוודאות הגדול מכולם.