מהש"ג ועד ההאמר הגנוב - כך התנהלה הלחימה העקובה מדם במחנה יפתח

צה"ל מפרסם (2.8.25) עוד תחקירים על קרבות שבעה באוקטובר. התחקיר הצבאי על הקרב במחנה יפתח נפרש מול המשפחות השכולות כמו סרט אימה שצולם בזמן אמת. שעה אחרי מכת האש הראשונה של חמאס (7.10.23), הש"ג של המחנה הפך לזירת גבורה ואובדן.

במרכז התמונה עמדה נעמה בוני, מש"קית ת"ש צעירה שתפסה את עמדת השמירה. דקות ספורות אחרי שנשמעה אזעקת "צבע אדום", היא עוד הספיקה להתכתב עם חברותיה, מבלי לדעת שהיא תהפוך לאחת הדמויות הטראגיות של הקרב. לצדה התייצב עידו הרוש, שקפץ מהמיגונית בלבוש אזרחי ועם מחסנית בודדת, רק משום ששמע שנעמה לבד. יחד איתם יצאו לוחמים נוספים - בלי אפודים, בלי ציוד - ורק עם אומץ לב של מי שמבינים שהשער הוא קו החיים של המחנה.

ב־06:56 כבר נפתחה אש. המחבלים זרמו בקבוצות אל הש"ג. נתנאל יאנג נפל ראשון, מפקדו נפצע, והחבורה הדלילה נאלצה לעמוד מול גלים של מחבלים שניסו לפרוץ פנימה. הרוש לא ויתר, יובל בן יעקב הצטרף אליו, והקרב בשער התלהט.

בתוך דקות הצטברו מול הש"ג כ־27 מחבלים. המאבטח האזרחי שהגיע ברכבו מצא עצמו תחת מטר כדורים, הצליח לדרדר את הרכב למחסה ולברוח - בעוד לוחמי הגדוד ממשיכים להילחם. סגן יואב מלייב, הקצין התורן, רץ אל מוקד האש, אך נפל בעצמו סמוך לנשקייה.

בשעה 07:45 עידו הרוש ספג ירי קטלני. סמל עילי בר שדה נותר כמעט לבדו בעמדה. כשהורו לו לסגת עם נעמה בוני למקום מבוצר יותר - הוא סירב. הוא נשאר להילחם, כתף אל כתף איתה, מול עשרות מחבלים. דקות לאחר מכן, השניים נפלו.

08:12 הייתה נקודת השבירה. נעמה בוני, פצועה ומוקפת מחבלים, עוד הספיקה לחייג למד"א. ואז חדרו המחבלים לעמדה והרגו אותה. בתוך דקות השתלטו על הש"ג, גררו נשקים מגופות הלוחמים, הניעו האמר של צה"ל ונסוגו חזרה לעזה.

אלא שהבריחה לא התנהלה כמתוכנן. תצפיתנית אחת, שנשארה בעמדתה תחת אש כבדה, כיוונה מערכת "רואה יורה" לעבר ההאמר וירתה. התרמילאים על ההאמר קפצו ממנו בבהלה ונסו רגלית לעבר הרצועה. חלקם לא חזרו.

מהשעה הזו ועד שעות הצהריים, המחנה הפך לזירת כאוס. טנקים מקרטעים נכנסו פנימה, קצינים מהבית מיהרו להגיע, אזרחים סיכנו את חייהם כדי לפנות גופות מהשער, וקצינים בכירים מחטיבות הצנחנים, מגלן ועוקץ שטפו את המחנה בניסיון להחזיר את השליטה. כל פינוי של פצוע הפך למסע הישרדות - קצינים נהרגו בירי מארב, חובשים נפצעו, כלי רכב נתקעו והתהפכו.

לקראת אחר-הצהריים, אחרי סריקות מדוקדקות, חוסל המחבל האחרון שחסם את דרכם. רק אז אפשר היה להכריז: מחנה יפתח טוהר.

התחקיר קובע נחרצות: האויב כשל בניסיונו לכבוש את המחנה. אך מאחורי המילים היבשות מסתתרת מציאות קשה - מיעוט לוחמים שנאבקו עד הכדור האחרון, ליקויים קשים בהיערכות, אזרחות אבודה מול מסכת גבורה בלתי נתפסת. תשעה חיילות וחיילים נפלו שם, אך שמם הפך לסמל של עמידה כשאין לאן לסגת.