פס"ד: מסעדה של משה שגב פגעה שלא כדין בשכרם של המלצרים

מסעדתו של השף משה שגב בראשון לציון פגעה שלא כדין בשכר המלצרים בה בשנים 2022-2019 - קובעת (22.6.25) הנשיאה בדימוס של בית הדין הארצי לעבודה, ורדה וירט-ליבנה, בפסק הדין האחרון שלה עם תום שלושת החודשים מאז פרישתה משיפוט.

בשנת 2018 קבע בית הדין הארצי את הלכת קיס בנוגע לתשרים (טיפים) למלצרים והיא נכנסה לתוקף ב-1.1.19. על-פי הלכה זו, התשרים מהווים הכנסה של המסעדה והכנסת עבודה של המלצרים, שכן בפועל הם חלק מהתשלום ושוב אינם תלויים ברצונו הטוב של הלקוח. הלכת קיס הוסיפה וקבעה:

"המעסיק רשאי להשתמש בכספי התשר אך ורק לשם תשלום שכר עבודה לעובדי שרשרת השירות, וזאת על-פי ההסדר המוסכם במסעדה, שצריך להיות במפורש ועדיף בכתב; והוא אינו רשאי לשלם באמצעות כספי התשר תשלומי חובה (חלק המעסיק בדמי הביטוח הלאומי ובמס בריאות), הפרשות לפנסיה (חלק המעסיק) או זכויות סוציאליות אחרות. תשלומים אלה יש להעביר בגין מלוא השכר המשולם לעובד. כלומר, לרבות כספי התשר".

הלכת קיס אפשרה לקבוע התניה החורגת ממנה: "המעסיק, כמי שקובע את הסדרי השכר וכלל תנאי ההעסקה במסעדה, לרבות בכל הנוגע לכספי התשר, רשאי, כפוף לכל דין, להגיע להסכמה עם עובדי שרשרת השירות בעסקו, בדבר התניה החורגת מברירת המחדל האמורה... כך, למשל, התניה חורגת הקובעת כי המעסיק רשאי להשתמש בכספי התשר, העולים על שכר המינימום או על שכר בשיעור גבוה יותר שסוכם עליו ... לשם תשלום תשלומי החובה החלים על המעסיק, כדוגמת חלקו בדמי הביטוח הלאומי ובהפרשות לפנסיה או תשלום הזכויות הסוציאליות של עובדי שרשרת השירות".

חברת שגב אקספרס ראשון לציון, שהפעילה את המסעדה, הודיעה למלצרים ביוני 2019 שהיא תנכה 20% מהתשרים למימון זכויותיהם הסוציאליות. שלושה חודשים מאוחר יותר, לאחר שהתארגנו בהסתדרות הנוער העובד והלומד, היא החלה לשלם שעות נוספות בסך 15 שקל לשעה וניכתה 10%-20% מן התשרים. בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב קבע שהמלצרים הסכימו לשינוי זה, אך וירט-ליבנה קיבלה את ערעורם בנקודה זו באומרה שלא ניתנה הסכמה מפורשת כנדרש.

חוסר תום לב של המסעדה

צילום: וירט-ליבנה. הדרישה נקבעה במפורש

לדברי וירט-ליבנה, אכן יש מקרים בהם די בהסכמה מכללא - דהיינו, כאשר הצדדים פועלים לאורך זמן בצורה מסוימת. אולם, הלכת קיס אומרת בבירור שיש לקבל את הסכמתו המפורשת של המלצר לשינוי התנאים שנקבעו בה (כולל הימנעות משימוש בתשרים למימון זכויות סוציאליות) ומוטב שהיא תהיה בכתב. "דרישה להסכמה מפורשת ועדיף בכתב אינה דבר של מה בכך והיא נקבעת בדין הישראלי בכלל ובדיני העבודה בפרט במשורה. משעה שבית הדין קבע דרישה זו, לא ברור כיצד יכלה שגב להתעלם מדרישה זו. די בטעם זה כדי לקבל את הערעור".

וירט-ליבנה מוסיפה: "בנסיבות העניין המיוחדות ניתן למצוא
טעם המצדיק הגברת טיבה של ההסכמה. מעבר לשיקול פערי הכוחות המובנים ביחסי העבודה, הרי שבנסיבות המקרה דנן העובדים לא הסכימו לשינוי, ובעקבותיו אף התאגדו בהסתדרות מתוך רצון שבדרך זו קולם יישמע בצורה אפקטיבית יותר. במילים אחרות, בעצם התארגנות העובדים יש כדי להראות על אי-הסכמה מפורשת לשינוי בתנאי ההעסקה.

"...בעצם העובדה כי שגב בחרה לעשות שינוי תנאי העסקת העובדים באופן חד-צדדי, בעודם מצויים במו"מ על סוגיה זו ספציפית, יש כדי לעלות לכדי חוסר תום לב בניהול מו"מ". בנסיבות אלו, קבלת טענתה של המסעדה ולפיה ההסתדרות לא נקטה בצעדים ארגוניים, "תהיה בבחינת מתן 'פרס' למי שהתנהל בחוסר תום לב ובין השאר משכך וגם מטעם זה דין טענה זו להידחות".

וירט-ליבנה החזירה את הדיון לבית הדין האיזורי, לקביעת הסכום המגיע לכל אחד מ-15 המלצרים לשעבר. המסעדה חויבה בתשלום הוצאות בסך 10,000 שקל. השופטות לאה גליקסמן וחני אופק-גנדלר ונציגי הציבור ורדה אדוארדס ויצחק רייף הסכימו עם וירט-ליבנה. את המלצרים ייצגו עוה"ד אסנת לונגמן, יעקב אביד ולחן שריד, ואת חברת שגב - עו"ד רונן קינן.