עמית סגל משיב: "בנט שותק - כי זה משתלם בסקרים"

בימים האחרונים נרשמה התלקחות מחודשת בזירת הרשתות החברתיות, כששורה של עיתונאים המזוהים עם מחנה הימין - עמית סגל, שמעון ריקלין ויוסי שחר - תקפו את נפתלי בנט בטענה שלא גינה את מכתב אנשי חיל-האוויר, בו נרמזת לדבריהם נכונות לסרבנות. לדבריהם, בנט לא גינה גם את מכתבי הסרבנות מהקיץ האחרון, שנגעו לרפורמה המשפטית, בניגוד לעמדתם של שאר ראשי המפלגות.

בנט השיב בציוץ ארוך וחריף, שבו האשים את השלושה בהפצת "שקר מתואם". לדבריו, מיד עם הופעת "ניצני הסרבנות" כבר במרס 2023, הוא הביע התנגדות נחרצת. "התייצבות למילואים ולשירות היא ערך מוחלט, תמיד", כתב. "איני מקבל סרבנות. אף פעם".

העובדות במחלוקת - והמילים מדויקות

אלא שלדברי עמית סגל, בנט אומנם צייץ פעם אחת במרס 2023 נגד סרבנות - אך נמנע באופן עקבי מלהתייחס באופן מפורש למכתבי הסרבנים שפורסמו בהמשך, במהלך גל ההתנגדות לרפורמה. "למרות שבקבוצות הווטסאפ של מקורביו שוב ושוב עלתה השאלה איך להתייחס לגל הסרבנות, החלטתו העקרונית הייתה לא לומר מילה", טען סגל. "הוא הסתפק בציוץ אחד - ונדם לאורך הדרמה של הקיץ".

יתרה מכך, סגל סבור שגם הפעם - אל מול המכתב החדש - בנט שותק ממניעים פוליטיים. לדבריו, התייחסות למכתב תאלץ את בנט לנקוט עמדה גם בנוגע למלחמה עצמה, דבר המנוגד לאסטרטגיה הנוכחית שלו: הימנעות מכל אמירה בסוגיות שנויות במחלוקת.

הכתב הפוליטי מיכאל שמש הצטרף לקו הביקורת וכתב: "אל תתבלבלו מהררי המילים של בנט. המטרה - לא להיכנס לסוגיות שנויות במחלוקת. הרבה מילים כדי לא להגיד למה הוא לא התייחס למכתב אנשי חיל-האוויר".

###

שתיקה כהודאה? בנט טוען ההפך

בנט, מנגד, טוען כי עמדתו העקרונית ברורה ונאמרה שוב ושוב, כולל בפני מכינות וארגונים. הוא מבקש להסיט את הדיון למה שהוא מגדיר "הסרבנות הממוסדת" של המגזר החרדי: "לו לפני כמה חודשים היו מגייסים רק חמישית מחייבי הגיוס החרדים, לא היה צריך לזמן עכשיו את המילואימניקים ל-70 ימי מילואים", כתב, והאשים את תוקפיו בניסיון לשמר את "ממשלת ההשתמטות".

מדובר במהלך תקשורתי מתוחכם: במקום להיגרר לעימות ישיר בשאלת מכתב הסרבנים הנוכחי, בנט מנסה לשנות את כיוון הדיון ולתקוף את יריביו במקום להשיב ישירות לטענותיהם. אלא שהמהלך הזה - כך טוענים עיתונאיו של המחנה השמרני - אינו מחזיק מים. הציבור, הם רומזים, מבחין בין עמדה עקרונית כללית לבין התייחסות קונקרטית לרגעי מבחן.

פוליטיקה של שתיקה

בשלב זה נראה שבנט בחר באסטרטגיה של מיסוך והתחמקות. אין מדובר בהיעדר עמדה - אלא בהיעדר התבטאות פומבית, מתוך בחירה מחושבת. הוא מנסה לפנות בעת ובעונה אחת גם למובילי המחאה וגם לימין המתון - ולא לאבד אף קמצוץ של מנדט. בשיח הציבורי, גישה כזו נתפסת לא אחת כהתחמקות, ולעיתים אף כהיעדר מנהיגות.

ייתכן שבנט יוכל להחזיק בקו הזה עוד זמן מה, אך ככל שגובר הלחץ הציבורי והפוליטי - ובייחוד אם תימשך הסערה סביב מכתבי הסרבנות - הוא ייאלץ להכריע: לדבר בקול ברור, או לשלם את מחיר השתיקה.