אלרון על פרשת המסמכים: "סכנה לביטחון המדינה" אינה טענה ריקה

"טענות בדבר סכנה לביטחון המדינה, על-פי רוב, אם לא למעלה מכך, אינן בגדר אמירות ריקות - הביקורת השיפוטית אינה מאפשרת להן להיות כאלה". כך אומר (3.4.25) שופט בית המשפט העליון, יוסף אלרון, בהתייחסו להחלטתו אשתקד להאריך את מעצרם של אלי פלדשטיין וארי רוזנפלד בפרשת המסמכים המסווגים. הוא דיבר בכנס חיפה למשפט באוניברסיטת חיפה.

אלרון אמר: "כאשר גורמי הביטחון ניצבים לפני בית המשפט וטוענים כי נשקפת סכנה לביטחון המדינה מחשוד כזה או אחר - השופט נדרש להעמיק בעניין במסגרת דיון המתנהל במעמד צד אחד ובדלתיים סגורות, שכן, החשדות נסמכים על חומרים מסווגים אשר מונחים בפני השופט במהלך הדיון.

"דיון שכזה, שבו נחשפים חומרים מודיעיניים רגישים, אינו יכול להתנהל בדלתיים פתוחות לעיני כל; ולבטח לא כאשר מדובר על נושאים הקשורים בקרבות המתנהלים באותה עת. בכל תיק שבו מתקיים דיון במעמד צד אחד, הדרישה היא כי הגורם הביטחוני יציג מידע מודיעיני ספציפי וקונקרטי ויענה לשאלות הבהרה שנשאלות על-ידי השופט.

"כנגד הביקורות הנשמעות לעיתים, אומר כי טענות בדבר סכנה לביטחון המדינה, על-פי רוב, אם לא למעלה מכך, אינן בגדר אמירות ריקות - הביקורת השיפוטית אינה מאפשרת להן להיות כאלה. טענות לסכנה לביטחון המדינה, נבחנות בדקדקנות תחת עין השופט היושב בדין. הוא אינו מסתפק בטיעונים בעלמא, אלא נחשף, בין היתר, לחומר מודיעיני חסוי, תוך ניהול דין ודברים עם גורמי הביטחון הכולל העלאת שאלות נוקבות".

אלרון דוחה את הטענות שנשמעו בשעתו, כאילו קיבל מסרים כלשהם בנוגע לפלדשטיין ורוזנפלד. הוא הוסיף: "בדיון המתנהל במעמד צד אחד נדרשת הקפדה יתרה מצד השופט על האינטרס של החשוד - אשר מטבע הדברים, אין ביכולתו להתייחס לטענות המושמעות בדיון בעצמו. במידה רבה, בית המשפט נדרש לשים עצמו בנעלי הסניגור, עד כמה שידו משגת, בחלקים אלה של הדיון שמהם נפקד מקומו של הסניגור.

"...אומנם אף אם יעשה השופט כמיטב יכולתו - אין הוא יכול להוות תחליף במלוא מובן המילה לבא-כוחו של החשוד, ומכאן שדיון במעמד צד אחד הוא דיון חסר; אך לעיתים הוא הכרחי. בשל המצב הביטחוני הקשה שנכפה על מדינת ישראל, מדובר בכורח בל-יגונה".

אלרון מוסיף: "במצב דברים זה, מאחר שליבת המידע עליו נסמכת ההחלטה חסוי ולא ניתן לפרטו לציבור, אמון הציבור בצדקת ההחלטה לעולם מבוסס על מידת אמונו בשופט ובמערכת המשפט ככלל. במקרים שבהם האמון במערכת המשפט נמוך, הציבור יתקשה יותר למצוא את ההחלטה בעניין המעצר כמוצדקת; ולהפך, כאשר האמון במערכת המשפט גבוה, הציבור יהיה מוכן ליתן את אמונו בשופט, גם אם אין ביכולתו לחשוף את מלוא הנימוקים שהביאוהו להחלטתו".