'בית שימוש' - ההומור של סמטאות בייג'ין

כל מי שביקר בסין יודע כי אחד הדברים הלא נעימים במדינת הענק (מלבד היריקות האינסופיות והקבצנים), הוא השירותים הציבוריים. במרבית השירותים הסיניים הקלאסיים אין מחיצות הפרדה בין התאים. הסירחון בלתי נסבל, ותייר מערבי, כדאי לו שלא יתקרב.

'בית שימוש', הצגה חדשה שעלתה אמש (יום ד', 7.7.04) על בימות בייג'ין ומשוחקת בידי להקת התיאטרון הסיני הלאומי, עוסקת בסוגיה הכבדה. בסצינת הפתיחה של המחזה בבימויו של לין ז'אווחווה, חושף המסך העולה בוקר עמוס כרגיל בבית שימוש ציבורי בבייג'ין.

שישה גברים כורעים זה לצד זה בבית השימוש ונראים עסוקים בעשיית צרכיהם. מעברה השני של המחיצה כורעות שתי נשים. הגברים עוסקים בשיחות בענייני חולין. בחוץ, עומדים אחרים בתור ומחליפים דעות בענייני פוליטיקה. מידי פעם מגיעה אישה ומדיחה את סיר הלילה המשפחתי.

הדמות הראשית במחזה, סיאוו שי (המגולם בידי ז'אוו ליאנג), חזרה לבייג'ין מביידחואן בצפון מזרח סין שם עבד עם עוד אלפי צעירים כמותו בתקופת מהפיכת התרבות.

אמו המשותקת מרותקת למיטה. לפרנסתו הוא תופס את מקומו של אביו כמנקה בתי שימוש באמצע שנות ה-70'. חברתו דן דן (השחקנית טאוו חונג) עוזבת אותו כדי להתגייס לצבא ונושאת גבר אחר.

סיאוו שי מחזיק במשרתו במשך למעלה משני עשורים, במהלכם בית השימוש המלוכלך משתנה לבית שימוש ציבורי נקי בתשלום, ומסיים כבית שימוש מצוייד לתפארת בבית מלון 5 כוכבים.

בעת הסכסוך בין סין לוייאטנאם בשנות ה-70' המאוחרות, דן דן מאבדת את שתי רגליה ואת בעלה. בתה ליאנג ליאנג (המגולמת גם היא בידי טשאוו חונג), היא תלמידת בית ספר תמימה בראשית המחזה, ובסיומו - זמרת רוק מכורה לסמים.

תושבי השכונה מגיעים לבית השימוש מידי יום ביומו. רובם אנשים קשיי יום מתחתית הסולם החברתי: פועלים פשוטים, גנב, בנאי, הומוסקסואל, פרופסור בקולג', עצמאי וגימלאי של משרד החוץ. בחלוף הזמן יורדים אחדים מהם בסולם החברתי, בעוד אחרים נהנים מעלייה מטאורית.

המחזאי, גאוו שיסינג, שהתפרסם בשנות ה-90' הודות ל'איש הציפור' - מחזה המתמקד בקבוצה של זקנים המטיילים יום יום עם כלובי הציפורים שלהם בפארק, הסביר את מניעיו בכתיבת המחזה: "התרבות המודרנית מילאה את כדור הארץ בבני אדם והפרשותיהם".

"את ההשראה הראשונית למחזה קיבלתי מ'תערוכת בתי השימוש' שהוצגה בבייג'ין בשנת 1996. למדתי ממנה רבות על ההסטוריה וההתפתחות של בתי שימוש ומחראות, החל מאלו של תקופת 'האביב והסתיו' של סין (476-770 לפנה"ס) וכלה שירותים במחנה צבא גרמני מתקופת מלחה"ע השניה".

"ההשראה השנייה היא מהתנ"ך", מספר גאוו, "מאוד התרשמתי מחוקי קבורת ההפרשות והזוהמה התנכיים כפי שתוארו בתערוכה ("ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ. ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ, וחפרת בה ושבת וכיסית את צאתך", דברים פרק כ"ג פסוקים י"ג-ט"ו).

"אנשים נהגו להימנע מלדבר על בתי שימוש והפרשות בציבור, שלא לדבר על הצגתן על הבמה. אולם זה פרט בחיי היומיום שאיננו יכולים להתחמק ממנו והוא נושא הנחקר ברצינות בידי אנתרופולוגים" אומר גאוו.

המחזה 'בית שימוש' מסתיים בבית השימוש המודרני: כל השחקנים יושבים על אסלות פורצלן מפוארות ומדיחים באלגנטיות את מי האסלה.