בתי הדין הרבניים: לתקן את החוק ולדון במזונות ילדים אגב גירושין

הנהלת בתי הדין הרבניים יוזמת חוק עוקף בג"ץ, אשר יאפשר לבתי הדין לדון במזונות ילדים אגב הדיון בתביעות גירושין. ההנהלה פרסמה את תזכיר החוק הבוקר (2.3.25) וקבעה פרק זמן מקוצר של 4.5 יממות בלבד להגיב עליו.

התזכיר בא בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון לפני שבועיים, אשר שב ואשרר את ההלכה שנקבעה בשנת 1969 (הלכת שרגאי) ובשורה של פסקי דין מאז. את פסק הדין כתבה השופטת יעל וילנר בתמיכת השופטת רות רונן, ובניגוד לדעתו של השופט נעם סולברג. הנהלת בתי הדין יכלה לבקש דיון נוסף בהרכב מורחב, אך בחרה כאמור במסלול של חקיקה.

הצעת החוק מצריכה דיון בוועדת השרים לחקיקה, ואם לא תוגש מטעם הממשלה - ארבע קריאות בכנסת. סביר להניח ששרי המשפטים ושירותי הדת, יריב לוין ומיכאל מלכיאלי, יתמכו בהצעה. לא ברור מה תהיה עמדת היועצת המשפטית לממשלה, גלי מיארה, אשר תמכה בעמדה לפיה החוק אינו מעניק לבתי הדין סמכות זו - אך כעת מדובר כאמור בשינוי החוק.

וילנר קבעה, כי בית הדין יכול לדון רק בתביעה להשבת הוצאות של אחד ההורים בגין הילדים, וכי תביעת המזונות צריכה להידון בנפרד בבית המשפט למשפחה - אלא אם הסכימו הצדדים לדון בה בבית הדין הרבני. קביעתה מבוססת על ההלכה שקבע השופט יואל זוסמן, אותה שב ואשרר בג"ץ בשנת 2019. על-פי הלכה זו, אין לבית הדין הרבני סמכות לדון במזונות הילדים במסגרת תביעה שמגיש אחד מן ההורים: "תביעת מזונות של הילד, בין אם הוא מיוצג על-ידי האם ובין על-ידי אפוטרופוס אחר, לעולם לא תהא בגדר סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני, ואף אינה יכולה להיות 'כרוכה' בתביעת גירושין".

הלכה זו פירשה את סעיף 3 לחוק בתי הדין הרבניים: "הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים... יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ומזונות לילדי הזוג". הלכת שרגאי פירשה סעיף זה, בפרשנות שלדברי וילנר אינה מובנת מאליה, אולם יש בה היגיון: תביעת הגירושין היא בין בני הזוג ואינה קשורה לילדיהם, והלכה זו גם מונעת שימוש במזונות הילדים כדי לפגוע באחד מהם (לרוב - האישה).

וילנר דחתה את עמדת הנהלת בתי הדין, לפיה הלכת שרגאי רק מעניקה לילד אפשרות לתבוע בעצמו את מזונותיו ולא מונעת מבית הדין לדון במזונות. לדבריה, "גישה זו נעדרת כל בסיס. מהלכת שרגאי נובע, באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי לבתי הדין הרבניים אין סמכות לדון במזונות ילדים".

"ישים סוף להתרוצצות של בני זוג"

צילום: וילנר. הדין המצוי ולא הדין הרצוי [צילום: יונתן זינדל, פלאש 90]

בתזכיר החוק נאמר כי הפרשנות הנכונה של הסעיף היא "סמכות דיון בכלל ענייני צורכיהם הכלכליים של הילדים, בעבר ובעתיד עד הגיעם לגיל בו אין ההורים מחויבים במזונותיהם, לרבות הוצאות למדורם, חינוכם, רפואתם וכל הוצאה נוספת נדרשת, ולא רק כהשבת הוצאות מזונות הילדים בין ההורים".

על-פי התזכיר, "התיקון המוצע לחוק ישים סוף להתרוצצות של בני זוג בין בתי הדין הרבניים ובין בתי המשפט לענייני משפחה בכל הקשור לכריכת מזונות ילדים בתביעות גירושין. על-פי התיקון המוצע אפשר לכרוך תביעת מזונות של ילד בתביעת גירושין – בין תביעה של האב לדון במזונות הילד או תביעה של האם לדון בהשבת הוצאותיה עבור מזונות, הילד ובין תביעת מזונות של הילד עצמו באמצעות אחד מהוריו – כשם שאפשר לכרוך תביעה להחזקת ילד ומשמורתו בתביעת גירושין, גם אם היא אינה מוגשת בשם הילד".

בדברי ההסבר להצעה נאמר כי זו הייתה הפרשנות הן של ועדת החוקה והן של בית המשפט העליון עד הלכת שרגאי. בשנת 1969 "רווחה הדעה כי מזונות ילדים שנפסקו לחובת אב שאינו מחזיק בילדים היו נמוכים יותר בבתי הדין הרבניים מאשר הפסיקה המקובלת בבתי המשפט, ולפעמים הייתה מושפעת מדרישת הבעל להפחתת המזונות כתנאי מקדים למתן גט. מצב הדברים החלקי דאז כפי שתואר, אינו מצוי כלל היום". עוד נאמר כי גם לאחר מכן קבע בית המשפט העליון, כי בתי הדין יכולים לדון בנושא מכוח כריכת הגירושין והמזונות, וכך נהגו בפועל בתי הדין.

על פסק דינה של וילנר נאמר בהצעה, כי "לפי דעת הרוב בית הדין הרבני הוא אך מעין לשכת 'הוצאה לפועל' של בית המשפט לענייני משפחה בכל הקשור ל'זוטי דברים' הקשורים למזונות ילדים בסמוך לסידור הגט בבית הדין". ההנהלה מציינת, כי וילנר ורונן התייחסו רק לדין המצוי ולא לדין הרצוי, ולכן לא מדובר בהלכה חדשה אלא ביישום שנוי במחלוקת של הלכת שרגאי.