המוסד העביר ארצה אלפי חפצים של אלי כהן, בדיוק 60 שנה לאחר תלייתו

המוסד העביר מסוריה לישראל למעלה מ-2,000 תמונות, מסמכים וחפצים של אלי כהן והנוגעים אליו, שריגל מטעם ישראל בסוריה עד שהוצא להורג בדיוק לפני 60 שנה - ב-18 במאי 1965. כך הותר לפרסום (18.5.25). עצמותיו של כהן עודן טמונות בסוריה, שסירבה בעקביות להחזירן למשפחתו.

בין המסמכים: גזר הדין במשפטו של כהן וההחלטה להוציאו להורג, והצוואה המקורית שכתב כהן לפני מותו. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, וראש המוסד, דדי ברנע, הציגו לאלמנתו נדיה כהן כמה מן המסמכים והחפצים.

כהן היה המרגל הישראלי המפורסם ביותר ואולי גם המצליח ביותר, עד סופו הטרגי. הוא נולד במצרים להורים יוצאי סוריה בדצמבר 1924, הצטיין בלימודיו ובמיוחד במתמטיקה וההנדסה. עם סיום לימודיו בתיכון, החל כהן ללמוד הנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטת פארוק ולמד בבית הספר הצרפתי לחשבונאות. בנעוריו נמנה עם חברי תנועת הנוער "מכבי" ובבגרותו השתלב בתנועה הציונית "בני ברית".

הקשר הראשוני שלו עם קהילת המודיעין הישראלית נוצר בשנת 1952, כאשר שכר חדר בעיר עבור משה מרזוק וסמי עזר, במה שנודע מאוחר יותר בשם "עסק הביש", בעקבותיו השניים הוצאו להורג. הוא החליט להתגייס למודיעין הישראלי על-מנת להמשיך בדרכם ולנקום את מותם. כהן יצר קשר עם אנשי מודיעין ישראלים ונשלח בחשאי לארץ על-מנת לעבור קורס מקצועי. הוא חזר למצרים ועלה ארצה ב-1957, עם גירוש רוב יהודי המדינה בעקבות מלחמת סיני. באותה שנה נשא לאישה את נדיה (אחותו של הסופר סמי מיכאל) ונולדו להם שלושה ילדים.

עם עלייתו ארצה, הועסק כהן באחת מיחידות המודיעין כמתורגמן מערבית לעברית. לאחר שנדחתה בקשתו להשתלב בפעילות בעלת אופי מבצעי יותר, הוא בחר לנסות את מזלו בשוק האזרחי. העבודה אליה התקבל, בחברת המשביר המרכזי, העניקה לו ביטחון כלכלי, אבל הוא התפטר בשנת 1960 והתקבל למוסד.

בכסות של גולה השב למולדתו

צילום: כהן (במרכז) ברמת הגולן

תקופת ההכשרה כסוכן כללה תרגילי חידוד זיכרון, עיקוב והתחמקות, צילום ומיקרופילמים, הסתגלות לשטח ולאוכלוסייה ערבית, לימוד התפילה, הקוראן ומנהגי האיסלאם, ביקור במסגדים ואימוץ הניב הסורי. כהן נבחר לשמש מרגל בסוריה ולצורך כך נבנה לו סיפור כיסוי: הוענקו לו השם "כאמל אמין ט'אבת" וזהות בדויה של איש עסקים שהתגורר בארגנטינה והחליט לשוב למולדתו.

כהן הודיע לנדיה, שבמסגרת עבודתו עליו להביא חלקי חילוף לכלי נשק ישראלים; הנסיעה ה"קצרה" שלו לבואנוס איירס נמשכה שמונה חודשים. הוא נטמע בקהילה הסורית-לבנונית בארגנטינה, הכיר את מנהיגיה והצטייד במכתבי המלצה, שעתידים היו לסייע לו לחדור למוקדי השלטון בדמשק.

באוגוסט 1961 עזב כהן את ארגנטינה, ולאחר מספר חודשים בישראל, הפליג בינואר 1962 מאיטליה לביירות בדרכו לדמשק. על סיפון האונייה התחבר כהן למהגר אחר ששב לסוריה, ובאמצעותו התחיל לטוות קשרים בקרב האליטה הסורית. במברקו הראשון מדמשק דיווח כהן על ברית הנרקמת בין סוריה לעירק, ובהמשך העביר ידיעות בדבר עסקות נשק ותגבור כוחות בצבא הסורי.

במארס 1962, לאחר ביקור בארץ, שב כהן לדמשק והמשיך במשימת החדירה לצמרת הפוליטית המקומית. באותם חודשים התחוללה הפיכה צבאית בסוריה ומפלגת הבעת' עלתה לשלטון - מה שעתיד להביא לאחר שמונה שנים ל-54 שנות שלטונם של חאפז אסד ובשאר אסד. רבים מאנשי המפתח במפלגה היו מכרים וידידים שלו, ומכאן החלה התקרבותו למעגל מקבלי ההחלטות בסוריה.

במהלך שנות שירותו העביר אלי לידי מפעיליו מעל 100 מברקים, שהכילו מידע חשוב במיוחד לביטחון ישראל. המידע כלל חומר מדיני וצבאי רגיש, דיווחים על מוקדי הכוח, מינויים ויחסים פנים-מפלגתיים, תוכניות, עסקות, אופן שיתוף הפעולה עם המשטר הסובייטי, פריסת הצבא, ביצוריו וסדרי הכוחות בכלל וברמת הגולן בפרט. כהן יצר מפות עם תרשימים מדויקים של מצבורי הדלק של הצבא הסורי ודיווח על תנועות המטוסים.

בשנת 1964 החלו הסורים לקדם את התוכניות להטיית מי הירדן, על-מנת לפגוע באספקת המים הסדירה לישראל ולגרום משבר משמעותי. בשובו לדמשק, באחד הנשפים של האליטה הסורית החדשה, הוא דובב את הקבלן שבנה את מתקן ההטיה. בזכות הפרטים שדלה ממנו והעביר לארץ, הצליח צה"ל להשמיד את כל ציוד ההטיה, ובכך נכשל הפרויקט. הסורים ניסו ליזום חבלות במפעל המוביל הארצי באמצעות חוליות חבלה פלשתיניות, אולם צה"ל הצליח לסכל גם מזימה זו הודות למידע שסיפק כהן.

כפעיל לכאורה במפלגה, מנאמני הנשיא אמין אל-חאפז, שיתפו קציני צבא בכירים את כהן במידע רגיש וחיוני והזמינו אותו לסיורים בבסיסים, במטרה לקדם את הקריירה שלהם. לפעמים סמכו עליו כל כך, עד שמסרו לו פרטים על טעויות צבאיות מביכות שאפילו חאפז לא שמע עליהן.

למידע שהעביר כהן על הטנקים, המטוסים והתותחים החדשים שרכשו הסורים ועל פריסת הצבא בגולן, הייתה השפעה מכרעת על ניצחון ישראל בזירה הצפונית במלחמת ששת הימים, שנתיים לאחר מותו. עצתו לסורים לנטוע עצי אקליפטוס למטרות הסוואה סביב ביצוריהם ברמה, סייעה לכוחותינו לאתרם במדויק.

"אני לא בוגד, אני שליח"

צילום: מצבתו של כהן בחלקת הנעדרים בהר הרצל [צילום: תמר הירדני]

לאחר הפגיעה המדויקת של צה"ל במתקני ההטיה, החלו הסורים לחשוד שפועלת בקרבם חפרפרת. על-פי מספר פרסומים, מפעיליו של כהן חששו שהוא פועל זמן רב מדי ושהסורים עלולים לגלותו, אך הוא התעקש לחזור לדמשק ולהמשיך את עבודתו.

בינואר 1965 הגיע לסוריה מבריה"מ ציוד מעקב מתקדם לגילוי שידורי רדיו. לצורך פעולת ההתקנה ואיפוס התדרים, הוחלט על דממת אלחוט כלל-ארצית ב-7 בינואר. מבין פרטי המידע הרבים להם נחשף כהן, נעדר פרט חשוב זה. כתוצאה מכך הצליחו אמצעי האיתור של מומחי התקשורת הסובייטים שפעלו בסוריה להתביית על אות השידור שבקע מהמשדר שבדירתו.

ב-24 בינואר הודיעה סוריה באופן רשמי על חשיפתו של כהן. לאחר שעבר עינויים קשים וחקירות שנמשכו כחודש, החל משפטו ב-22 בפברואר בבית דין צבאי בדלתיים סגורות. השופט האשים אותו בבגידה, שכן כל הצמרת הסורית ראתה בו ערבי. כהן מצידו השיב: "אני לא בוגד, אני שליח". חמישה חודשים לאחר שנתפס בידי כוחות הביטחון הסורים, נתלה כהן לעיני קהל רב בכיכר מרג'ה בלב דמשק.

לפני הוצאתו להורג הותר לו להיפגש עם הרב נסים אנדיבו-כהן, הרב הראשי של קהילת יהודי דמשק, שחיזק את רוחו והתפלל איתו את התפילות המקובלות במעמד זה. הרב העידף כי פגש אדם שבור ועם זאת נחוש, שביקש להודיע לבני משפחתו שמילא את חובתו עד תומה ונשאר נאמן לעמו ולארצו. לאחר שאמר קדיש לעילוי נשמת אביו, משאלתו האחרונה הייתה לכתוב מכתב פרידה לאשתו ולילדיו:

"נדיה יקירתי, משפחתי היקרה! אני כותב אליכם מילים אחרונות אלו בתקווה שתישארו תמיד מאוחדים. אני מבקש מאשתי שתסלח לי, שתדאג לעצמה ושתעניק השכלה טובה לילדינו... יום יבוא וילדי יהיו גאים בי. ולך נדיה יקירתי, את רשאית להינשא לגבר אחר למען יהיה אב לילדינו. בנושא זה את חופשייה לגמרי. אני מבקש ממך לא להתאבל על מה שקרה, אלא להסתכל על העתיד. אני שולח לכם נשיקות אחרונות. התפללו לעילוי נשמתי". נדיה נותרה אלמנה ופעלה עשרות שנים להנצחתו ולהעלאת עצמותיו.