העליון דוחה תביעת ענק נגד יעקב לוקסנבורג ויולי עופר

תביעה ב-110 מיליון שקל על-רקע עסקה משנת 2009, בה היו מעורבים בין היתר יעקב לוקסנבורג ויולי עופר המנוח, תידחה על הסף בשל התיישנות. כך קובע סופית (14.10.24) ממלא-מקום נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית, אשר אימץ את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט מגן אלטוביה).

בעסקה זו היו מעורבות חברת אינוונטק סנטראל מלונות (שהייתה בשליטתו של לוקסנבורג) וחברת Central European Estates (CEE) שבשליטת עופר, רעייתו רות עופר ונמרוד רינות, ואשר הייתה בעלת מלון מרידיאן בבודפשט ונכסי מקרקעין נוספים. במסגרת העסקה רכשה אינוונטק את חברת-הבת CEE Hotel Holdings ב-117 מיליון שקל, בעוד CEE רכשה את איוונטנק ב-127 מיליון שקל. בשנת 2010 פרסמה אינוונטק תשקיף והנפיקה אג"ח; חברת רזניק-פז-נבו הייתה הנאמן למחזיקי האג"ח, כמו גם לאלו שהנפיקה CEE שלוש שנים לפני כן.

בשנת 2014 קרסה אינוונטק ועו"ד צבי פיגל מונה למפרק ולאחר מכן לנאמן שלה. בשנת 2019 הוא הגיש את התביעה נגד המעורבים בעסקה, ובראשם נושאי משרה בשתי החברות (כולל לוקסנבורג ועופר ומשרד רואי החשבון זיו-האפט). פיגל טען, כי מדובר היה בעסקה סיבובית, בה אינוונטק העבירה את נכסיה - בעיקר קופת המזומנים שלה - לידי לוקסנבורג תמורת נכסים רעילים במזרח אירופה שאותם לא יכלה לפתח.

התביעה הוגשה עשר שנים לאחר העסקה ותשע שנים לאחר שפרטיה פורסמו במלואם בתשקיף אינוונטק. פיגל ביקש להסתמך על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לפיו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". הוא טען, כי העובדות הגיעו לידיעתו רק לאחר מינויו ב-2014 ולכן התביעה טרם התיישנה.

כאמור, אלטוביה קיבל את טענת הנתבעים בדבר התיישנות התביעה ועמית דחה את ערעורו של פיגל. תחילה קובע עמית, כי הנתבעים העלו כנדרש את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה - לאחר הגשת התביעה. הם לא היו צריכים לעשות זאת כבר כאשר פיגל חקר אותם, כפי שטען הלה; זוהי "טענה משוללת היגיון וטוב היה אלמלא נטענה", שכן הנאמן אינו בית משפט. עוד נדחתה הטענה לפיה היה עליהם להעלות טענת התישנות פיגל ביקש מבית המשפט (בהליך חדלות הפרעון) אישור להגיש את התביעה.

עוד קובע עמית, כי אלטוביה צדק כאשר בירר את טענת ההתיישנות מיד בתחילת ההליך ועל בסיס האמור בכתב התביעה. הוא שב על אמירתו בעבר, לפיה "מקום שבו הכרעה בטענת התיישנות עשויה להביא לסיום ההתדיינות בתביעה ובכך לחסוך מהצדדים ומבית המשפט משאבים ניכרים, שומא על בית המשפט לדון בשאלת ההתיישנות כטענה מקדמית". אלטוביה גם צדק כאשר הכריע כבר בשלב זה בשאלה האם הנאמן לאג"ח היה "גורם רלוונטי" שידע או אמור היה לדעת את עילות התביעה (נושא הנדון בהרחבה בהמשך פסק הדין).

דרש ארבעה ימים לאחר המינוי

צילום: אלטוביה. 47 מסמכים פומביים

במרכז פסק הדין מזכיר עמית, כי לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות, אין צורך שהעובדות המקימות את עילת התובענה יהיו ידועות לתובע במלואן; די לשם כך בידיעה, בכוח או בפועל, ברמה של "קצה חוט". דהיינו: במועד בו יש לתובע ידיעה מינימלית - ולאו-דווקא ראיות להוכחתה - יתחיל מרוץ ההתיישנות. כלל מרכזי נוסף הוא, כי מרוץ ההתיישנות יחל גם אם המידע מצוי בידי "גורם רלוונטי שידו לא הייתה במעל".

במקרה הנוכחי, אלטוביה מנה 47 מסמכים שפורסמו בפומבי בנוגע לעסקה - ועמית קובע, כי הללו מלמדים שהפרטים היו ידועים כבר ב-2009/2010. פיגל לא הניח "הסבר מינימלי שמניח תשתית" לטענה לפיה רק חקירותיו (כאמור, החל ב-2014) חשפו את קצה החוט הנדרש לתחילת מרוץ ההתיישנות, אומר עמית, ושב ומונה שורה של מסמכים פומביים מרכזיים מזמן אמת. "ספק רב, לשון המעטה, אם טענה זו של המערער מתיישבת עם הדברים הברורים שנכתבו על-ידי המומחה מטעמו [בחוות הדעת עליה התבסס פיגל בתביעה]", מוסיף עמית.

לדברי עמית, "עיון מדוקדק בכתב הערעור מעלה כי המערער [פיגל] בחר, מטעמיו שלו, להימנע מלפרט מהם ומה תוכנם של אותם מסמכים שלא פורסמו שהיו דרושים לצורך היווצרות 'קצה החוט' הנדרש לצורך הגשת התביעה. די בכך כדי להביא לדחיית טענתו... המערער הסתפק באמירה כללית וערטילאית שלפיה רק לאחר איתור ובחינה של אלפי מסמכים, כולל מסמכים לא פומביים, נחשפו העובדות הנדרשות".

לעומת זאת, ארבעה ימים בלבד לאחר מינויו דרש פיגל מחברת הפניקס, שביטחה את נושאי המשרה של אינוונטק, לפרוע את הביטוח, בהתייחסו ספציפית לעסקת מלון מרידיאן. "ספק רב כיצד טענת המערער כי לא היה בידו ולו 'קצה חוט' כלשהו לפני שסיים לערוך חקירות מאומצות וממושכות, מתיישבת עם העובדה שהוא עצמו הזדרז והעלה חלק מהטענות ארבעה ימים בלבד לאחר מינויו. גם בהיבט זה, הדברים, כך נראה, מדברים בעד עצמם", מעיר עמית.

"נשוב ונדגיש: אם סבר המערער כי די בכך שיעלה בערעורו טענה בעלמא שלפיה 'קצה החוט' הנדרש נוצר בעקבות חקירות מאומצות שביצע, ללא פירוט וללא הסבר המניח את הדעת – סברה זו בטעות יסודה". אם פיגל היה "מפרט את טענתו ומעמיד לה בסיס כלשהו", ייתכן שהיה מקום לברר מתי נודע לו על מכירת מלון מרידיאן - אך, כאמור, הוא לא עשה זאת.

האם כל בעל מניות יהיה "גורם רלוונטי"

צילום: רזניק-פז-נבו. כשלון העסקה היה צפוי מראש [צילום: האתר הרשמי]

מכאן עובר עמית לשאלת מעמדו של נאמן האג"ח (רזניק-פז-נבו), אשר תפקידו המרכזי הוא לוודא שהמנפיק יכול לעמוד בהתחייבויותיו כלפי המחזיקים, כולל בחינת פעולותיו ועסקותיו. כפיתוח של פסיקה קודמת אומר עמית, כי גם אם לא כל נושה מובטח יהווה "גורם רלוונטי אחר" לפתיחת מרוץ ההתיישנות - נאמן האג"ח הוא גורם שכזה. כלומר: אם העובדות היו בידיעתו או אמורות היו להיות בידיעתו - מרוץ ההתיישנות יתחיל כבר מאותו מועד מוקדם.

במקרה זה, רזניק-פז-נבו עונה על ההגדרה, שכן המידע היה פומבי ואמור היה להיות בידיו. יתרה מזאת, מדגיש עמית: "התמונה שמשורטטת באופן בהיר בכתב התביעה היא של כישלון צפוי וידוע מראש, קריסה בלתי נמנעת והעדר יכולת לפרוע את איגרות החוב, שכל הגורמים הרלוונטיים, בכללם שומרי הסף, צעדו אליה מתוך עצימת עיניים, לרבות בכל הנוגע למהלך של גיוס החוב והנפקת האג"ח".

לאור טענתו של פיגל עצמו, קשה לומר שרזניק-פז-נבו לא ידע ולא יכול היה לדעת, ברמת קצה חוט, על הבעייתיות של העסקה. עמית אף פורס בהרחבה את השתלשלות העניינים סביב העסקה ואת קשייה של אינוונטק אשר צפו בעקבותיה, וקובע על בסיס זה: "קשה עד מאוד לקבל את טענת המערער כי נאמן האג"ח לא ידע ולא יכול היה לדעת בשקידה סבירה על העובדות שעל בסיסן יכול היה להניע הליך משפטי, ולו ברמה של קצה חוט". רזניק-פז-נבו היה אמור לבחון היטב את מצבה של אינוונטק כבר ב-2012; והוא אכן הניע את הליך הפירוק - שנתיים מאוחר יותר.

עמית מותיר בצריך עיון את השאלה, האם כאשר מדובר בחברה ציבורית - כל בעל מניות יכול להיות "גורם רלוונטי אחר" ככל שמדובר במידע פומבי. אם התשובה חיובית, מרוץ ההתיישנות יחל במועד בו החברה מפרסמת מסמכים אלו. אולם, אפשר גם לומר שיש צורך להבחין בין בעלי מניות בעלי מאפיינים שונים ולבחון אם המאפיינים של בעל מניות ספציפי מלמדים שהוא ידע או אמור היה לדעת את העובדות הרלוונטיות.

השופטים יעל וילנר ועופר גרוסקופף הסכימו עם עמית. פיגל חויב בתשלום הוצאות בסך 120,000 שקל; הוא ייצג את עצמו יחד עם עוה"ד יוסי בנקל וגל רבינוביץ. את עזבונו של עופר ייצגו עוה"ד דורי קלגסבלד, אמיר שרגא ודניאל קופילוב; את לוקסנבורג ייצגו עוה"ד חגי הלוי וגיא רוה; ואת יתר הנתבעים - עוה"ד גיא נאמן, ערן שחם-שביט, יואב הרטמן, נדב ויסמן, איסר בירגר, דניאלה
צרוניצר-יעקב, ענבל אלקיים, לילך קינן, ויקטור תשובה וניר מילשטיין.