בג"ץ מורה ללוין להביא לבחירת עמית לנשיא העליון

שר המשפטים, יריב לוין, חייב לכנס את הוועדה לבחירת שופטים כדי לבחור נשיא קבוע לבית המשפט העליון - קובעים (8.9.24) השופטים יעל וילנר, אלכס שטיין ועופר גרוסקופף. בוועדה יש רוב לבחירתו של יצחק עמית, על-פי עקרון הסיניוריטי (הוותק בבית המשפט העליון) ולמרות התנגדותו של לוין. על לוין לפרסם תוך שבועיים את שמות המועמדים לנשיאות, ולכנס את הוועדה בסמוך לאחר תום 45 הימים המוקצבים להערות הציבור. השופטים החליטו שלא להורות ללוין לכנס את הוועדה כדי לבחור שלושה שופטים לבית המשפט העליון.

וילנר אומרת כי הרוב הנדרש למינוי הנשיא הוא רוב רגיל של חמישה מבין תשעת חברי הוועדה (לוין טען שיש צורך ברוב מיוחד) - מה שמשפיע על חובתו של לוין לכנס אותה. כי ללוין יש אומנם שיקול דעת בשאלה מתי יש לכנס את הוועדה לצורך בחירת הנשיא והוא רשאי להביא בחשבון את השקפתו בדבר הגעה להסכמה רחבה ביחס למינוי. היא מזכירה, כי לנוכח זאת – נמנע בג"ץ במשך שבועות ארוכים ממתן פסק דין בעתירה. אולם כעת נראה, כי מבחינתו של לוין – ניתן שלא למנות נשיא במשך זמן בלתי מוגבל.

לדברי וילנר, משמעות מדיניות זו היא הענקת משקל בלעדי ומוחלט לשיקול שעניינו הגעה להסכמה רחבה ביחס למינוי. לעומת זאת, אין משקל כלשהו לתכלית העיקרית של החקיקה – מניעת מצב שבו אין נשיא קבוע לבית המשפט העליון, ואין משקל כלשהו לפגיעות ולנזקים הכבדים אשר נגרמים לבית המשפט העליון, לרשות השופטת ולמערכת אכיפת החוק, בשל אי-מינוי נשיא. אי-התחשבות בשיקולים רלוונטיים יכולה להוות עילה לפסילת החלטה מינהלית, ודאי כאשר אין התחשבות בתכלית החקיקה, מזכירה וילנר.

לוין חורג מהוראות הדין

וילנר עומדת של חשיבות תפקידו של הנשיא, שהוא אחד מסמלי השלטון, ועומד בראש הרשות השופטת מבחינת ניהולה כלפי פנים וייצוגה כלפי חוץ. "בהינתן תפקידיו האמורים של נשיא בית המשפט העליון; בשים לב לתפקידה המרכזי של הרשות השופטת במשטר דמוקרטי ובתוך כך בפעולתה התקינה של מערכת אכיפת החוק; ולנוכח ההלכה המושרשת בדבר החשיבות הרבה הטמונה בהשלמת מינויי קבע של בכירים בשירות הציבורי במהירות ראויה, קשה להפריז ביחס לחשיבותו של מינוי קבע למשרת נשיא בית המשפט העליון", היא אומרת.

וילנר מוסיפה: "קשה להלום שמינוי נשיא בית המשפט העליון... יסוכל משך למעלה משנה רק משום שהשר אינו משלים עם מנגנון הבחירה שקבע המחוקק בעניין זה, אף אם שאיפת השר כי מינוי זה ייעשה בהסכמה רחבה היא ראויה כשלעצמה. כך, לדוגמה, כפי שלא יעלה על הדעת כי יו"ר הכנסת יימנע, במשך זמן בלתי מוגבל, מביצוע תפקידו לפי חוק, ולא יכנס את הכנסת לצורך בחירת נשיא המדינה, רק בשל שאיפה – ראויה כשלעצמה – כי נשיא המדינה ייבחר בהסכמה רחבה; וכפי שלא יעלה על הדעת כי נשיא המדינה יימנע, במשך זמן בלתי מוגבל, מביצוע תפקידו לפי חוק, ולא יטיל את תפקיד הרכבת הממשלה על אחד מחברי הכנסת, רק בשל שאיפה – ראויה כשלעצמה – כי הממשלה תזכה לתמיכה רחבה".

השופטים אינם בניגוד עניינים

לדברי וילנר, העניין של שופטים בכך שייבחר נשיא לבית המשפט העליון, הוא עניין ציבורי אשר נובע מתפקידם וקשור אליו, וממילא אינו מהסוג שמקים ניגוד עניינים אישי אסור. עם זאת, לנוכח רגישות הסוגיה ונגיעתה למוסד בית המשפט העליון, יש לנקוט ריסון ואיפוק מרביים ביחס להפעלת ביקורת שיפוטית על האופן שבו מממש לוין את סמכותו; וכך פעל בית המשפט במקרה דנן. מעבר לכך מציינת וילנר את "כלל ההכרח": אין שופטים אחרים שידונו בנושא.

בנוגע לבחירת השופטים שיחליפו אסתר חיות, עוזי פוגלמן וענת ברון, אומרת וילנר, כי לנוכח העובדה שהמחוקק מצריך רוב מיוחד (שבעה מבין תשעת חברי הוועדה), הרי שמדיניותו של לוין – השואפת כאמור להסכמה רחבה - אינה מתעלמת ממטרת החקיקה ועל כן אין עילה להתערב בה בעת הזאת. עם זאת הודגש, כי חזקה על חברי הוועדה כולם, שינקטו כל צעד אפשרי על-מנת לקדם את בחירתם של שופטים לבית המשפט העליון בהתאם לאמור בחוק.

לא הגיעו להסכמות

צילום: שטיין, וילנר וגרוסקופף בדיון בעתירה [צילום: יונתן זינדל, פלאש 90]

שטיין הסכים עם וילנר מנימוקים משלו שבבסיסם לשון החוק, ההיסטוריה החקיקתית שלו, והכלל במשפט מינהלי הקובע, כי חובתו של בעל תפקיד שלטוני למנוע את שיתוק המערכת עליה הוא מופקד - הופכת את סמכותו לכזאת שחובתו להפעילה. לוין אומנם רשאי לקדם פשרות והסכמות, בין היתר כדי להבטיח מינויי שופטים שמשנתם תואמת את השקפותיו הערכיות והאידיאולוגיות, ובידו הסמכות והכוח שלא לכנס את הוועדה לבחירת שופטים. אולם בהגיעו לנקודת המשבר ולשיתוק המערכת של בתי המשפט שהחל להתהוות — כפי שקרה במקרה הנוכחי — הוא חייב לכנס את הוועדה במהירות הראויה.

לדברי שטיין, לוין חייב לפעול לטובת הציבור ומשיקולים ענייניים בלבד. הוא "אינו רק מוסמך לקדם הסכמות ופשרות, אלא גם חייב הוא לפעול במרץ לקידומן. במסגרת זו, מצופה מהשר כי יעשה שימוש מיטבי בכישוריו כפוליטיקאי בכיר, מנוסה ואמן-הפשרות. המחוקק ציפה זאת מהשר בהציבו בראש הוועדה לבחירת שופטים ובקובעו מנגנונים מעודדי פשרות בחוק בתי המשפט.

"חובתו זו של השר נגזרת, בין היתר, מהצורך הציבורי והמשפטי למנוע שיתוק במערכות השלטון – במקרה דנן, אשר נסב על מינויו של נשיא לבית המשפט העליון, מהצורך למנוע את שיתוקו של בית המשפט ושל הרשות השופטת בכללותה. כפועל יוצא מכך, השר רשאי אומנם להימנע מכינוס הוועדה לפני השגת הפשרות וההסכמות הטובות בעיניו כפוליטיקאי, אולם זאת – בטרם כלו כל הקיצין וכל אימת ששיתוק המערכות עליו דיברתי אינו עומד על הפרק. בהגיענו לנקודה של שיתוק המערכות, השר חייב לכנס את הוועדה: בנקודה משברית זאת, סמכות הרשות שלו משנה את אופיה והופכת להיות סמכות שבחובה".

לצד זאת מוסיף שטיין: "אם החלטת השר שלא לכנס את הוועדה ניזונה משיקולים שמותר לו לשקול, שכאמור כוללים בתוכם שיקולים ערכיים-אידאולוגיים – וכל אימת שלא הגענו לשיתוק המערכת או לפגיעה מאסיבית בתפקודה – התערבות שיפוטית בהחלטה זו לא תתאפשר כלל. בכל מקרה כזה, לו דעתי תישמע, אזרחים שאינם שבעי רצון מפועלו של השר לא יוכלו לקבל מאתנו שום סעד. אזרחים אלה יהיו זכאים לפעול לשינוי בעמדותיו של השר או להחלפתו במסגרת ההליך הדמוקרטי ולהשמיע את קולם 'ביום הבוחר, ולא ביום העותר'".

גרוסקופף הצטרף לעיקרי הנמקתה של וילנר. לדבריו, על-פי הוראות החוק, מעבר להיותו חבר בוועדה - לשר המשפטים לא ניתנה זכות עודפת במסגרת מנגנון הבחירה של נשיא העליון, כגון זכות וטו בהצבעה או זכות הכרעה במקרה של שוויון בקולות. שר המשפטים מכהן אומנם כיו"ר הוועדה, אך הסמכות שהוקנתה לו במסגרת זו, בקשר להליך הבחירה של נשיא העליון, תחומה לכינוס הוועדה בשעת הצורך.

לדברי גרוסקופף, "בצד שיקול הליבה נדרש ורשאי שר המשפטים במסגרת הפעלת סמכותו להנעת עבודת הוועדה לבחירת שופטים להביא בחשבון גם שיקולים נוספים, כדוגמת דחיפות המינוי, העיתוי הנכון לביצועו, מספר המשרות המתפנות, עומס העבודה המוטל על הוועדה, ההסתברות שיתאפשר לבצע את המינוי וכיו״ב. במכלול השיקולים הללו רשאי שר המשפטים להתחשב גם בשאיפה המבורכת לבצע מינויים של שופטים בכלל, ונשיא ומשנה לנשיא בית המשפט העליון בפרט, מתוך הסכמה רחבה. ואולם שיקול זה, כשיקולים האחרים שנמנו לעיל, הם משניים לשיקול הליבה, ואין הם יכולים להצדיק התעלמות מצורכי המערכת לאורך זמן".

חסרים שלושה שופטים

בחירת נשיא בית המשפט העליון מצריכה רוב רגיל של חמישה מבין תשעת חברי הוועדה, ולעמית צפוי רוב של שישה מבין חבריה: השופטים פוגלמן, נעם סולברג ודפנה ברק-ארז; נציגי לשכת עורכי הדין, יונית קלמנוביץ ומוחמד נאעמנה; וח"כ קארין אלהרר. למינויו יתנגדו לוין, השרה אורית סטרוק וח"כ יצחק קרויזר. לעומת זאת, יש צורך ברוב של שבעה חברים לאיוש שלושת המקומות הריקים בבית המשפט - ובשלב זה אין הסכמות שיאפשרו מינויים אלו.

התנועה לאיכות השלטון טענה בעתירתה, כי החוק מחייב את לוין לכנס את הוועדה ולבחור נשיא, בעוד לוין טען שמדובר בסמכות שברשות שהפעלתה נתונה לסמכותו ושעל-רקע המלחמה יש למנות שופטים רק בהסכמה רחבה (כפי שנעשה ב-150 מינויים לערכאות הנמוכות יותר). היועצת המשפטית לממשלה, גלי מיארה, תמכה בעמדת התנועה (גם בשם הנהלת בתי המשפט).

בג"ץ העניק לצדדים, באמצע חודש יולי, חמישה שבועות להגיע להסכמות. ערב המועד האחרון הציע לוין למנות את השופט יוסף אלרון לנשיא למשך 11 חודשים ולמעשה הסכים שכבר עתה ייקבע שעמית יבוא אחריו. הוא גם הציע מנגנון לבחירת שלושת השופטים החסרים, למעשה - אחד מטעם הממשלה, אחד מטעם השופטים ואחד בהסכמה. פוגלמן דחה הצעות אלו, באומרו שהן בעייתיות מבחינה משפטית. בעקבות זאת ביקשו השופטים מלוין לכנס מרצונו את הוועדה, והודיעו שאם לא יעשה זאת - יפרסמו את פסק הדין מיד עם תחילת שנת המשפט החדשה, כפי שאכן עשו היום.

את התנועה ייצגו עוה"ד אליעד שרגא, תומר נאור והידי נגב; את לוין ייצגו עוה"ד ציון אמיר, ינון סרטל וניר לזר; ואת המדינה - עוה"ד ענר הלמן, עמרי אפשטיין וענת גולדשטיין.