עו"ד חתמו על הסכם פסול ולא יקבלו 15 מיליון שקל

עורכי הדין יורם ל' כהן, חגי אשלגי, אליעזר אשל ודנה לבנה-זמר חתמו על הסכם פסול עם לקוחותיהם, המהווה הפרה של חובת האמון כלפיהם. לפיכך, ההסכם בטל והם לא יקבלו 15 מיליון שקל ממכירת הנדל"ן שבבעלות הלקוחות. כך קובע (1.9.24) שופט בית המשפט העליון, יחיאל כשר.

עורכי הדין חתמו בשנת 2009 על הסכם עם חברת יצחק בוכמן ובנו, שבשליטת האחיות רבקה בוכמן-רייפן, מלכה קנטור, דבורה בולרד ואורנה בוכמן. בהסכם זה שכרה חברת בוכמן את עורכי הדין ואת חברת הבנייה יאיר נצר, לשם השבחת נכס שבבעלותה בדרך אילת בתל אביב כך שניתן יהיה להקים עליו בניין למסחר ומגורים. התמורה לעורכי הדין נקבעה על 50% מעליית שווי הנכס, ולצד זאת ניתנה להם אופציה למכור את זכויותיהם לאחיות. עורכי הדין טענו, כי מדובר בהסכם שכר טירחה המותנה בתוצאות הטיפול.

בשנת 2015 ביקשו עורכי הדין לממש את האופציה והציגו חוות דעת לפיה שווי הנכס עלה פי עשרה ל-33 מיליון שקל, כך שהם זכאים ל-15 מיליון שקל. האחיות סירבו לשלם וביקשו מבית המשפט המחוזי בתל אביב לבטל את החוזה, בנימוק שבפועל מדובר בחוזה מסחרי שאסור לעורך דין לחתום עם לקוחו, ולחייב את עורכי הדין לפצותן במיליון שקל. השופט מגן אלטוביה ביטל את החוזה בקובעו שהוא פסול, וחייב את האחיות לשלם לעורכי הדין שכר טירחה בסך 750,000 שקל.

כשר אומר במישור העקרוני, כי "הסכם אשר כריתתו, תוכנו או מטרתו, עומדים בסתירה לחובת האמון שחב עורך הדין ללקוחו, הינו הסכם פסול... שכן עצם הרעיון שעורך דין יתקשר עם לקוחו בהסכם במסגרתו רוכש הוא טובת הנאה על חשבון לקוחו, הוא בבחינת תרתי דסתרי לחובת האמון המוטלת עליו. עם זאת, בהינתן שחובת האמון נועדה להגן על הלקוח מפני עורך דינו, מקום בו יעלה בידי עורך הדין להוכיח כי לקוחו נתן את הסכמתו המלאה והמיודעת להתקשרות בהסכם, לתוכנו ולמטרתו, בדרך כלל יהיה בכך כדי להכשיר את ההסכם.

"ואולם, כאשר הפרת חובת האמון תהא חריפה או עמוקה, הרי שאף אם יעלה בידי עורך הדין להוכיח כי ההתקשרות בהסכם נעשתה על בסיס הסכמתו המלאה והמיודעת של לקוחו, לא יהיה די בכך כדי להציל את ההסכם מהקביעה כי הינו הסכם פסול".

כשר מציין, כי בישראל אין איסור מפורש על עסקה מסחרית בין עורך דין ללקוחו וכי על המחוקק להסדיר נושא זה. עורך דין שומר נפשו ירחק מהתקשרות כזאת, מעיר כשר [שהיה עורך דין מוביל בתחום המסחרי לפני מינויו לבית המשפט העליון], ועד להסדרה חקיקתית - הוא מציע קווים שינחו את בתי המשפט בבחינת תוקפה של התקשרות מסחרית שכזאת:

* על עורך דין לתת ללקוחו גילוי מלא ביחס לכל המשתנים הנוגעים לעסקה זו. מלבד פרטי העסקה, גילוי זה צריך להתייחס גם לכך שעורך הדין הוא הצד שכנגד בעסקה או בעל אינטרס נוגד לאינטרס של הלקוח בה ומהותו המדויקת של אותו אינטרס.

* אם הלקוח מעוניין בעריכת העסקה, עורך הדין ייעץ לו על זכותו להיעזר בייצוג משפטי עצמאי ונפרד; ואם הלקוח מוותר על כך - יש לתעד זאת בכתב.

* תנאיה של העסקה חייבים להיות סבירים והוגנים מנקודת מבטו של הלקוח. לצורך כך, ניתן להשוותם לתנאים המקובלים של עסקות מסחריות דומות, בין צדדים מיודעים ומושכלים שאין ביניהם מערכת יחסים דומה.

זכויות יתר על חשבון החברה

צילום: אלטוביה. פסק שכר טרחה בלבד

במקרה של חברת בוכמן, מנהלי החברה אומנם הסכימו להתקשרות עם עורכי הדין - אך ספק אם האחרונים סיפקו גילוי מלא בנוגע למהותו של ההסכם ולכך שתנאיו חריגים. מערכת היחסים בין המנהלים לעורכי הדין הייתה "מאופיינת בדיוק באותם פערי כוחות ותלות המצדיקים את קיומה של חובת האמון מלכתחילה". וגם אם ניתנה הסכמה מלאה ומיודעת של החברה, ממשיך כשר, "מדובר באחד מאותם מקרים בהם תנאי ההסכם כה בלתי סבירים ולא הוגנים, עד כי אף בהסכמתה של החברה אין די כדי להכשירו".

כשר מציין: "שאלתי את באי-כוחם של המערערים [עורכי הדין], במעמד הדיון בפנינו, האם יש בידיהם להצביע ולו על סעיף אחד בהסכם המשרת בצורה מובהקת את האינטרסים של החברה. באי-כוחם של המערערים התקשו במתן מענה לשאלה זו, ודומני כי עניין זה מדבר בעד עצמו". הוא מפרט את התנאים שאינם סבירים והוגנים כלפי החברה, כגון חוסר בהירות מובהק של החובות המוטלות על עורכי הדין; מגבלות קשות על מכירת הנכס בידי החברה; התשלום לא הותנה בפעולה כלשהי מצד עורכי הדין; והללו יכלו לקנות את הנכס ב-3.2 מיליון שקל בלבד.

כשר מסכם: "הנה כי כן, המדובר בהסכם (וליתר דיוק – מערכת הסכמים) המקנה לעורכי הדין זכויות יתר מפליגות על חשבון החברה, בנכס ששירותיהם נשכרו לצורך השבחתו. תניותיהם של הסכם מתן השירותים וההסכמים הנלווים לו הן כה רחוקות, לדעתי, ממה שניתן היה לתאר כתניות סבירות והוגנות כלפי לקוח, עד שאין כל ספק, לדעתי, שהסכם מתן השירותים מגלה הפרה מובהקת של חובת האמון שאין בהסכמת הלקוח (החברה) כדי להכשירה".

בנסיבות העניין, קובע כשר, "קיום חיוב התמורה כפי שהוא קבוע בהסכם, משמעה אכיפה של חיוב המצוי בלב הפסול הטמון בהסכם.
בנסיבות אלו אין מקום להורות על קיום חיוב התמורה בהסכם". גם חברת נצר אינה יכולה לקבל את התמורה שהובטחה לה, שכן הדבר יהווה "אשרור ניגוד העניינים והפרת חובת האמון שמצאו את ביטויים בשיעור התמורה ההסכמית, ולכך לא ניתן להסכין". כשר מוסיף, כי מוקשית בעיניו טענתה של נצר לפיה לא ידעה שעורכי הדין הפרו את חובת האמון שלהם כלפי חברת בוכמן.

אלטוביה פסק את השכר הראוי שלא שהצדדים טענו בנושא, ממשיך כשר, ולכן על עורכי הדין לבחור תוך חודש בין הסתפקות בסכום שנפסק במחוזי לבין החזרתו והגשת תביעה חדשה לתשלום שכרם. עורכי הדין וחברת נצר חויבו בתשלום הוצאות בסך 75,000 שקל. השופטים רות רונן ודוד מינץ הסכימו עם כשר, אך ציינו שאין צורך לקבוע מסמרות בנוגע לתחולת הסכם מסחרי בין עורך דין ללקוחו.

כהן ייצג את עצמו; את אלשגי, אשל ולבנה-זמר ייצגו עוה"ד יואב רזין, אורן מאור ואיתמר כהן; את חברת נצר ייצג עו"ד עמיר ליבונטין; ואת האחיות - עוה"ד ערן קנר וניר הפנר.