"השוואת המלחמה לשואה - שגויה, פוגענית ומייסרת"

פרופ' יונתן דקל-חן, אביו של החטוף שגיא דקל-חן, יוצא נגד ההשוואות בין מלחמת חרבות ברזל לבין השואה. דקל-חן הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית, ובנו שגיא בן ה-35 נחטף ב-7 באוקטובר מקיבוץ ניר עוז, בו התגוררו בני המשפחה במשך שלושה דורות; הוא עדיין בידי חמאס. הדברים נאמרים במאמר פרי עטו של דקל-חן שהתפרסם השבוע בניו-יורק טיימס.

לדברי דקל-חן, אותו יום נורא הוביל לאין-ספור התייחסויות לשואה ולמושגים הקשורים אליה: רצח עם, נאצים, פוגרומים. כמה מאויביה של ישראל האשימו, בהינף יד ובחוסר אחריות, את ישראל בביצוע רצח עם של הפלשתינים. ממשלת ישראל עצמה השתמשה במונחים אלו, בעיקר כדי לשכנע את הישראלים בהיקפו של האיום שמציב חמאס.

"כבנו של אב ששרד את השואה ולאם שנמלטה מגרמניה הנאצית, אני סבור שהשימוש של ממשלתי בהתייחסות כזאת לרצח העם הנאצי הוא פוגעני מאוד. כאב לבן ערובה, אני סבור שהשימוש בלשון זו הוא מייסר. וכפרופסור להיסטוריה, אני נדהם מחוסר הדיוק של הצהרות כאלה וחושש מהשפעותיהן על החברה הישראלית", כותב דקל-חן.

ההשוואה הנכונה היחידה היא ש-7 באוקטובר היה היום הקטלני ביותר שידע העם היהודי מאז השואה. העלאת הזכרונות הקולקטיביים של השואה מאפשרת למנהיגי ישראל לפטור את עצמם מאחריות לשבת השחורה, טוען דקל-חן. נכון שמנהיגים קודמים של ישראל, כולל דוד בן-גוריון ומנחם בגין, ביצעו השוואות לשואה – אך מאז 7 באוקטובר הן תכופות יותר ואינטנסיביות יותר, ודקל-חן מביא שורה של דוגמאות.

"הורי, אשר נפטרו לפני שנים, היו נשברים בשל חוסר יכולתה של ישראל להגן על אזרחיה, בגידה בסיבה היסודית להקמת המדינה", ממשיך דקל-חן. "הם היו מתקשים להתמודד עם ההרס הפיזי של הקיבוץ שלנו, שלמעלה מרבע מחבריו נרצחו או נחטפו באותו יום. לא ניתן לדמיין את הכאב שהיו סובלים בשל חטיפתו של נכדם האהוב".

בכירים ישראלים טוענים שההצהרות האנטישמיות והמחאות האנטי-ישראליות ברחבי העולם מזכירות את גרמניה של שנות ה-1930, אך דקל-חן אינו מסכים עימם. הוא טוען, כי גם עושים זאת במקום להתמודד עם הסיבה האמיתית למחאות – אוזלת ידה של ישראל בסיוע לאוכלוסייה האזרחית ברצועה.

דקל-חן מציין, כי למפגינים הנוכחיים כמעט ואין תמיכה של פוליטיקאים, תעשיינים ובנקאים בעלי השפעה – כאלה שאפשרו את עליית הנאצים לשלטון. אין להם מנהיג, מבנה מפלגתי או אידיאולוגיה משותפת. הם אינם מפגינים במדינה כושלת וחלשה מכדי להתמודד עם מפגינים אלימים. להפך: אפשר לטעון שהם נתקלים בתגובת-יתר, במיוחד בקמפוסים.

"חייבים להשלים עם האמת"

צילום: ניר עוז אחרי 7 באוקטובר [צילום: אמזלג מישל, לע"מ]

עוד אומר דקל-חן, כי גם ההשוואה בין 7 באוקטובר לבין פוגרומים היא שגויה. היסטוריונים הראו שהפוגרומים במאות ה-19 וה-20 במזרח אירופה היו כמעט תמיד מקרים של אלימות כנופיות, לעיתים בעידודם של פקידים ושוטרים מקומיים. לעומת זאת, הטבח ב-7 באוקטובר בוצע בידי ארגון מסודר שתכנן אותו לפרטי-פרטים. השוואתו לכנופיות רק מפחיתה את האחריות. ההשוואה לרצח ההמוני של הנאצים שגויה בה במידה: ב-1939 לא הייתה מדינה יהודית; כיום יש צבא יהודי שהגן על העם היהודי מפני שכניו מאז 1948.

"אנו חייבים להשלים עם האמת: ממשלת ישראל והממסד הצבאי הפכו ליהירים ולמלאי ביטחון עצמי. אם לא היו נופלים קורבן לחוסר דמיון ולחוסר נכונות לקחת ברצינות ניתוחים הפוכים מתוך שורותיהם, ייתכן מאוד שמתקפת חמאס לעולם לא הייתה מתרחשת ובוודאי שלא בתוצאות כה קשות", ממשיך דקל-חן. "אזכור ציני של השואה ופוגרומים לצרכים פוליטיים, אינו נכון מבחינה היסטורית ואינו נחוץ כדי להוכיח את חוסר האנושיות של חמאס כלפי הישראלים ותושבי עזה.

"להפך: הוא מעליב את זכרונם של אין-ספור קורבנות האנטישמיות, כולל הורי. מלחמת ישראל-חמאס היא הוכחה לכך שהפיכת השפה לנשק בידי כל הצדדים רק מאריכה את השנאה והעימות, במידה רבה בכך שהיא מאפשרת לצדדים להסיט את תשומת הלב מהנושאים הבסיסיים, כולל כשלונה של ממשלת ישראל בהשבת בני הערובה".

דקל-חן מסיים באומרו: "המורשת האמיתית של השואה לישראלים צריכה להיות סיפור של גאולה ותחייה, סיפור בו עמנו איננו נמחה. היא אינה צריכה להיות התקרבנות תמידית בידי שוחרי רע, כפי שמנהיגינו טוענים לעיתים קרובות. לפרויקט הציוני אין ערך גדול יותר מאשר המשכיותו של העם היהודי בארץ יהודית, תוך שהוא ער לזכרונות הקולקטיביים של העבר אך אינו משועבד להם".