הספר "מיתוס היופי" רואה אור

'מיתוס היופי' ראה אור לראשונה ב-1991, והפך עם פרסומו לרב-מכר בארצות-הברית. הספר הוא קריאת תיגר על מושגי היופי בחברה המערבית ועל השימוש שנעשה בהם כדי לנטרל הישגים ותמורות שהושגו לאורך שנים ארוכות של מאבקים פמיניסטיים.

נעמי וולף מציגה בו ביקורת רדיקלית של תעשיות הזוהר, היופי והרזון וחושפת את הדיכוי הפסיכולוגי והגופני של נשים באמצעות תעשיות אלו ואת האינטרסים הכלכליים והפוליטיים העומדים מאחוריו.

"אנו ראויות לזכות לבחור לעשות ככל העולה על רוחנו בקשר לפנים ולגוף שלנו, בלי שניענש על כך על-ידי האידיאולוגיה הרווחת, המשתמשת בגישות תרבותיות דומיננטיות, בלחץ כלכלי, ואפילו בפסקי דין משפטיים בנוגע להופעתן החיצונית של נשים, כדי לטרפד אותנו מבחינה פסיכולוגית ופוליטית".

"אנו, כצרכניות של תרבות ההמונים, מפסידות, כל עוד לחץ המפרסמים מאלץ את עיתוני הנשים לרכז את חרדות הקוראות שלהן במד-המשקל ובמראה, על חשבון מתן ביטוי לתכנים האמיתיים של עולם הנשים הרחב והמגוון".

"תגובת הנגד ביחס לפמיניזם, שמנצלת אידיאולוגיה של יופי כדי לשמר את נחיתותן של נשים, איננה תוצר של מזימה סודית מאורגנת, עם מפות ותרשימים. היא תוצר של אווירה רווחת, שבה חרדות של גברים ותחושות אשמה של נשים מופצות ומוגדלות באמצעות הדימויים התרבותיים של נשים. באווירה כזו מעבירים הדימויים התרבותיים לנשים מסרים ברורים בדבר הקשר בין הערך שלהן לבין הגוף שלהן".

"מיתוס היופי התעורר במיוחד כדי לנטרל נשים כמו בהיפנוזה ולהביאן לשיתוק פוליטי. לפיכך, רק אם נדע כיצד להסיר את הקללה הזו, נצליח לשחרר את השטחים הכבושים של תודעתנו ולהזרים אנרגיות חדשות למאבקנו החשוב יותר למען שוויון נשים".

"מה צריך לעשות? הקוראים הם אלה שיכתבו את הפרק המסיים של מיתוס היופי. ונשים רבות עשו בדיוק כך".

נעמי וולף נולדה בסן פרנסיסקו ב-1962. היא למדה לתואר הראשון באוניברסיטת ייל ולתואר השני בניו קולג' באוניברסיטת אוקספורד, במסגרת מלגת רודס (Rhodes) היוקרתית.

מאמריה ומסותיה הופיעו בניו רפבליק, וול סטריט ז'ורנל, אסקווייר, מיז, גלאמור, וושינגטון פוסט ובניו יורק טיימס. היא מרצה מבוקשת המרבה להופיע ברחבי ארצות הברית.

ספרה הראשון, מיתוס היופי (1991) היה רב מכר בינלאומי. במלאת עשור להופעתו של מיתוס היופי פרסמה הוצאת הרפר קולינס מהדורה חגיגית מיוחדת של הספר.

ספרה השני הוא אש באש (Fire with Fire, 1993), שדן בכוח הנשי החדש ובשינוי שהתחולל במאה ה-21. הספר ראה אור בעברית בהוצאת אור-עם. ב-1997 פרסמה את ספרה השלישי, מופקרויות (Promiscuities), ודנה בו במאבק הסודי על הנשיות.

ב-2001 ראה אור ספרה טעויות מולדות (Misconceptions), ובו ביקורת חריפה ורבת—עצמה על הגישות להריון וללידה באמריקה.

נעמי וולף השתתפה בהקמת מכון וודהל (The Woodhull Institute for Ethical Leadership) והיא חברה במועצת המכון. מטרת המכון היא לאמן נשים צעירות לתפקידי מנהיגות במאה ה-21. המכון שוקד על התפתחותן המקצועית של תלמידותיו בתחומי אמנות ותקשורת, פוליטיקה ומשפטים, עסקים ויזמות, קבלת החלטות, וייחודו הוא בהדגשת ההיבט האתי במנהיגות.

אף כי עברו למעלה מעשר שנים מאז ראה אור "מיתוס היופי" לראשונה, ואף שהוא עוסק בניתוח מדוקדק של התרבות האמריקנית - קיימת יותר מסיבה אחת להביא אותו לקהל הקוראות והקוראים בישראל של שנות האלפיים.

מיתוס היופי, קובעת נעמי וולף בספרה, הוא מכשיר שליטה רב-עצמה שמפעילה התרבות המערבית האנדרוצנטרית על נשים. המיתוס מורכב מאוסף של קריטריונים ליופי נשי הנתפשים בעיני החברה כביטויים אובייקטיביים, טבעיים ונקיים מאידיאולוגיה. ממילא מובן שמיתוס היופי מתפקד בעיקר ככלי לדיכוי נשים ולתיעול מאמצים ומשאבים של נשים למימושו, על חשבון הפניית האנרגיות שלהן למקומות אחרים.

כל הנשים חוות את אי-התאמתן למודל, את סטיות התקן שלהן, את עודפיו או את חסריו של גופן הממשי ביחס לגזרתה של "חליפת היופי", והן מפנימות את אי-ההתאמה הזו כנחיתות וכהצדקה לדחיקתן המתמדת אל השוליים.

מבחינות מסוימות מציג 'מיתוס היופי' נשים כקורבנות חסרות-אונים של תרבות פטריארכאלית. אולם קריאה כזו בספרה של וולף מחמיצה את האפקטיביות ואת הרדיקליות המשתמעת ממנו. היופי נחשף בספר כאידיאל תרבותי וחברתי רב-עצמה המוקרן אל נשים על-ידי כוחות חברה ושוק שונים כדי לקבע אותן ולשלוט בתודעתן.

ההתמסרות של נשים לאידיאל הזה איננה תהליך מודע שנעשה מתוך בחירה. בתרבות הרווייה בדימויים מעוותים ומוגזמים של יופי זוהר ואנורקטי, הפנמת המודל איננה נתונה כמעט לבחירה. בעיקר משום שמודלים אחרים של נשיות, כאלו המבוססים על חוכמתן של נשים, על ניסיון חייהן, על כישרונותיהן ורגישויותיהן כמעט ואינם בנמצא וכאשר יש להם נראות הם עוברים דמוניזציה או מתוייגים כתחליף ל"דבר האמיתי".

וולף מציגה במודע את כל גילוייה של תופעת מיתוס היופי ומסמנת את ההתנגדות לשיתוף הפעולה עם האידיאל הרווח כתחילתו של תהליך ההיחלצות מן הקורבנות. בכך היא פותחת פתח להרחבת אפשרויות הבחירה עבור נשים.

אמנם מיתוס היופי לא נוצר בקונספירציה מתוכננת, כדבריה, אך הוא גודש את תרבותנו בעוצמה: מכל עבר מוקרנים לנשים בישראל של היום דימויים ויזואליים וטקסטואליים המייסרים אותן על אי-התאמתן למודל הרצוי, והמדריכים אותן לגבי הדרך בה ילכו כדי לתקן את שגיאותיהן ואת חטאיהן. יש שיאמרו כי גם גברים הופכים בהדרגה לקורבנות של מיתוס היופי.

קריטריונים חדשים ליופי גברי ולאופנתיות גברית אכן מתעצבים במהירות ומפעילים על גברים לחץ פסיכולוגי, אולם אף גבר ישראלי המחזיק בעמדת כוח לא איבד את משרתו או את מעמדו משום שעלה במשקל. לעומת זאת קל למצוא דוגמאות הפוכות ביחס לנשים, שמעמדן המקצועי והתרבותי מתערער כאשר הן עוברות את גיל 40 או עולות במשקל.

תנועות נשים שונות, פמיניסטיות ואחרות, שחרתו על דגלן את פרויקט השחרור של נשים מכבליו של דיכוי תרבותי וחברתי רשמו לעצמן הצלחות והישגים, גם בישראל. אולם כוחו המדהים של מיתוס היופי, לטענתה של וולף, הוא ביכולתו הגמישה לצור תגובת-נגד לכל הישג, ולפגום בכל הצלחה, גם בתחומים שלכאורה אין להם קשר ישיר ומיידי עם מושגי היופי החיצוני.

מיתוס היופי נוגע בכל תחומי חייהן של נשים. הוא מופעל ביחס לגופן, למראה החיצוני שלהן, למשאבים הכלכליים שלהן ובעיקר ביחס לנפשן, רוחן, דמיונן, דימוין העצמי וביטחונן העצמי של נשים. על רקע נוכחותו הדומיננטית של מיתוס היופי, יש להתייחס להישגי נשים בתחומי הפוליטיקה, היצירה, הספורט, המעורבות החברתית והחקיקה המתקנת כנסיון מתמשך ליצירת סדר יום חדש בתפישת נשים את עצם נשיותן; כלומר כאתגר לייצוגים הדכאניים, המקובעים והחד-ממדיים של נשיות ושל יופי נשי.

בישראל מופעלת תרבות מיתוס היופי דרך פרסומות לתמרוקים, לסיגריות, לבגדים, למכוניות, לדיאטות, לחומרי ניקיון ולמוצרים רבים נוספים. עולם הפרסומת הוא ללא ספק הערוץ האגרסיבי, הבוטה, הנצלני, האלים והמדכא ביותר של שיווק מיתוס היופי, והוא מופעל כדי לרוקן נשים מנכסיהן החומריים והרוחניים.

אולם הניתוח הביקורתי של וולף מאפשר לנו להבחין בנוכחותו של המיתוס גם במקומות אחרים, כגון בתפקידים שמגלמות נשים בסדרות טלוויזיה ישראליות, בכתבות על "מובילי תרבות" שתרומתם לתרבות מסתכמת בצילום קטלוגים לבגדי ים של נשים או בהתאמת גזרתן של כוכבניות לדיוקנן של ילדות אנורקטיות; בקבלתו של ערוץ פלייבוי לחיק ערוצי הטלוויזיה וביחס הרך כלפי פורנוגרפיה בכלל; בדחיית הצעת החוק המתירה נישואים אזרחיים, דחייה המפקירה נשים לעריצות הסקסיסטית של הממסד הדתי ומנציחה את השפלת רוחן;

באפיונם המגדרי של תחומי עבודה ותעסוקה רבים בישראל, בקירות הבטון ובתקרות הזכוכית, במאמצים הבלתי פוסקים לנטרול ההיתר להפסקת היריון, בנוכחותו המעיקה והתדירה של המיליטריזם בתרבות ובפוליטיקה שלנו - ולא נמנו כאן אלא מקצת ממופעי שלטונו של מיתוס היופי בישראל.

לפיכך, יש להניח שהספר הזה יעורר אי-נחת בקרב רבות ורבים וטוב שכך, שכן הוא מעניק לנו כלי ביקורתי רדיקלי ומבט חדש ומפוכח על כל היבטי התרבות שלנו. כאן ועכשיו.

________________________________________

הנתונים לעיל נמסרו מספריית הקיבוץ המאוחד.