המדינה שופטת את עצמה? "המפקח אינו מוסמך לדון בערעורים על קנסות באוטובוסים"

עיקרי הטענות בעתירה

• חוסר סמכות: למשרד התחבורה אין סמכות שיפוטית לקבוע ממצאי עובדה, לקבוע פרשנות לחוק, או לדון בערעורים על דרישות לחיוב מוגדל.
• היעדר נוהל מסודר: לא קיים נוהל מפורט ומסודר המגדיר את אופן הטיפול בערעורים על דרישות לחיוב מוגדל.
• פגיעה בזכויות: הנוסעים אינם נהנים מזכות ערעור הוגנת, והם נאלצים להתמודד עם קשיים רבים בהשגת ביטול דרישות לחיוב מוגדל.
• ניגוד עניינים: משרד התחבורה נהנה באופן ישיר מכספי הקנסות, ולכן קיים חשש לניגוד עניינים כאשר הוא יושב כערכאת ערעור על דרישות אלו.
• פרשנות שגויה לחוק: משרד התחבורה מפרש את חוק התעבורה באופן שגוי, וקובע פרשנות קיצונית וקיצונית לגבי חובת הנוסע להחזיק בכרטיס נסיעה.

בשנת 2023 חולקו קרוב לרבע מיליון דוחות לנוסעי התחבורה הציבורית שהגיעו לסכום של יותר מ-24 מיליון שקלים. מי שאמור לכאורה לטפל בעררים המוגשים בעקבות הדוחות, הוא המפקח על התעבורה במשרד התחבורה, אולם בעתירה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים, נטען כי למשרד התחבורה אין סמכות שיפוטית לקבוע ממצאי עובדה, לקבוע פרשנות לחוק, או לדון בערעורים על קנסות (דרישות לחיוב מוגדל).

בעתירה, שאותה הגישה עמותת דרך כבוד, למען זכויות האזרח בתחבורה הציבורית, נטען כי בניגוד לוועדת הערר על קנסות ברכבת הקלה, שנקבעה מכוח פקודת מסילות הברזל ומונתה בידי שר המשפטים, לא הואצלה באמצעות חיקוק כל סמכות שיפוטית למפקח על התעבורה (מפע"ת), ולכן יש להורות לו לחדול מלשבת כערכאת ערעור, ובוודאי שאין זה מסמכותו לקבוע ממצאי עובדה ומהימנות של הנוסעים המערערים. סמכותו של המפע"ת מסתכמת לכל היותר במתן 'פטור' מקנס, מעין 'ויתור' או 'חנינה'.

דרך כבוד אומרת כי המציאות שבה יושבים שני פקידים, שמעולם לא הוסמכו לעריכת דין וכל אחד מהם דן מדי יום בכ-100 תיקים, היא בלתי אפשרית, וכלשונה: "נתון שהוא על גבול הטירוף, ואין כל בדל של אפשרות להוציא במצב כזה משפט צדק". לדבריה, המפע"ת קובע בהחלטותיו השונות פרשנות משפטית טהורה לחוק, לפיה החובה לשלם על הנסיעה מראש היא "באחריות הנוסע להתכונן עם אמצעי התשלום בידיו בטרם עלייתו לנסיעה ולתקף עבורה עם עלייתו אליה". "מדובר בקביעה (שגויה לכשעצמה) שאין לה בסיס לא בפקודה, לא בתקנות, ולא בנוהל כלשהו", מסבירה העותרת, "קביעה זו נקבעת ע"י המפע"ת אך ורק כפרשנות משפטית במסגרת החלטות שהוא נותן בערעורים, מונח המשמש ערכאה שיפוטית.

עוד נאמר כי גם אילו הייתה סמכות בידי המפקח לדון בערעורים, הרי שנוכח העובדה שתפקיד המפע"ת לא מאויש מזה זמן רב (בין שנתיים לארבע שנים), הפקידים במשרד התחבורה דנים בערעורים בחוסר סמכות.

עד להגשת עתירה קודמת בנושא, אומרת דרך כבוד, נהג המפע"ת לקבוע בכל החלטה שהתקבלה על ביטול קנס, כי התקבלה "לפנים משורת הדין", וזאת גם במקרים שהנוסע הוכיח באופן חד וברור ששילם כדין מראש והרבה לפני תחילת הביקורת. זאת ועוד, באף מקרה לא פעל המפע"ת להפחית חלקית את הקנס במדרג ההולם את מידת האשם של הנוסע.

זאת ועוד, היקף הערעורים המוצדקים נמוך באופן משמעותי, הן ביחס להיקף הערעורים המתקבלים בוועדת הערר של הרכבת הקלה והן ביחס לבקשות לביטול קנסות ברשויות ציבוריות אחרות. עד אמצע שנת 2023, היקף הבקשות שהתקבלו אצל המפע"ת עמד על 8% בלבד, זאת לעומת 80-50 אחוזים בוועדת הערר של הרכבת הקלה וקרוב ל-50% ברשויות שונות.

לדברי העותרת, בעקבות העתירה ההיא, שינה המשרד מדיניות וברבעון האחרון של שנת 2023, היקף ביטולי הדוחות קפץ ל-20% (בממוצע שנתי, 12% מהדוחות בוטלו - עלייה של ארבע נקודות האחוז, ע"י).

עוד נכתב בעתירה, כי לא זו בלבד שהחלטות המפע"ת חסרות ברובן נימוק והתייחסות עניינית לטענות שעלו בערעור, הנוסעים נתקלים אף בסירוב לקבלת הממצאים במסגרת בקשות חופש מידע.

ניכוי 8% מהיקף הקנסות המושתים על נוסעי התחבורה הציבורית מועבר לממשלה. משום כך, נאמר בעתירה, נהנה באופן ישיר מכספי הקנסות וכאשר המפע"ת יושב כערכאת ערעור, הוא עצמו צד תובע בערעור, ובעצם שופט את עצמו.

דרך כבוד מוסיפה כי אלפי ההחלטות שיצאו מתחת ידי המפע"ת לפיהן "על הנוסע להתכונן עם אמצעי התשלום "בידיו" טרם העלייה לנסיעה" משמען שאסור לנוסע לעלות לנסיעה אם כרטיס הנסיעה אינו בידיו, ועל בסיס פרשנות קיצונית זו נדחו אלפי ערעורים של נוסעים ששלפו את כרטיס הרב-קו רק לאחר עלייתם לאוטובוס.

בתגובה לתשובת משרד התחבורה שהחובה להחזיק את כרטיס הנסיעה ביד היא בדומה לנהוג בעיר ברצלונה, טוענת דרך כבוד כי מדובר בפרשנות קיצונית ושגויה ללא כל בסיס חוקי, שאין לה אח ורע בעולם כולו, ונמסר שגם בברצלונה אין חובה להחזיק את הכרטיס ביד לפני העלייה לאוטובוס - ובוודאי שהנוסע לא נקנס על-רקע זה, אלא שם מדובר במעין בקשה מהנוסעים שמטרתה לאפשר גישה לנוסעים אחרים ולחסוך זמן.

העותרת מבקשת מבית המשפט לקבוע כי החלטות הערר של המפקח חסרות תוקף, ולהורות למשרד התחבורה לקבוע נוהל, שבו התנאים הנדרשים לפטור מתשלום הקנס, כולו או חלקו, בהתאם לתבחינים שוויוניים. בהתאם ייקבע כי הסמכות השיפוטית לדון בדרישות לקנס מסורה בידי בתי המשפט האזרחיים.

מצב זה, היא סבורה, יביא לכך שהנוסע יוכל להשיג על הדרישה ישירות בפני מפעילי התחבורה הציבורית, אפשרות שאינה קיימת כיום, מה שיביא לכך שהמפעילים יבחנו את הפניות באופן ענייני לפני שיגישו את הדרישות לגבייה בלשכת הוצאה לפועל. ככל שההתנגדות לא תתקבל והנוסע יזכה בדין, הנוסע אף ישופה בהוצאות משפט באופן שיביא עמו הרתעה בסיסית לשיפור המערכת. היא מציינת כי שאיפתה היא להביא למצב של חקיקה שבה תוקם ועדת ערר בדומה למצב ברכבת הקלה.