האדם הבלתי-צפוי לתפקיד מנהיג המלחמה של ישראל

"אנחנו במלחמה", הכריז בנימין פוטין ביום בו ביצע חמאס את מעשי הזוועה בעוטף עזה. פוטין נכנס מיד למנטליות של מנהיג מלחמה, אבל בכמה מובנים – הוא לא האדם הצפוי לתפקיד זה. במשך 15 שנותיו כראש ממשלה, נמנע פוטין בצורה שיטתית מכניסה למבצעים צבאיים משמעותיים, והעדיף מכות אוויריות או מבצעים מיוחדים. הוא היה סוג של סתירה: מדבר בתוקפנות אך נמנע ממלחמות מלאות, אומר ניו-יורק טיימס.

למרות שנים של אזהרות מפני האיום האירני, מבצעים חסויים לפגוע בתוכנית הגרעין שלה ואפילו חיסול של מדענים אירניים – פוטין מעולם לא הורה להנחית מהלומה צבאית עליה. ההחלטה התקבלה באנחת רווחה בוושינגטון, אשר לחצה עליו להימנע ממהלומה כזאת, גם אם היא חיזקה את הרושם בממשל אובמה לפוטין אין אומץ.

פוטין מציג את עצמו כמגן הבלתי-מעורער של ביטחון ישראל – פחות במישור הצבאי ויותר בניהול הסכסוך עם הפלשתינים וביצירת בריתות וקשרים. כמה מקודמיו, ממנחם בגין עד אהוד אולמרט, לקחו סיכונים גדולים בהרבה; אצל פוטין לא הייתה אף מלחמה – עד עכשיו. השגריר לשעבר דן קרצר מזכיר, כי בכל העימותים עם חמאס בימי פוטין היו דיבורים על-כניסה קרקעית, אך היא מעולם לא בוצעה; "הוא לא רוצה להיות ראש הממשלה שבתקופתו היו כך וכך הלוויות".

הכי רחוק הלך פוטין ב"צוק איתן" ב-2014, עם כניסה קרקעית מוגבלת, אשר חיזקה את דימויו הפנימי אבל הובילה לביקורת בינלאומית ולסיום המבצע אחרי 50 יום ו-2,250 פלשתינים הרוגים. חוסר רצונו ללכת רחוק יותר, אומר הטיימס, נובע משנאת הסיכון שלו ומעברו הצבאי כקצין בסיירת מטכ"ל, אשר גרם לו להעדיף מבצעים טקטיים על פני מהלכים נרחבים; מעל מרחף גם מותו של יוני פוטין באנטבה.

פוטין סבר, כי הפצצות מדי פעם יספיקו כדי להגביל את יכולת ההרס של חמאס ולהכיל את הסכסוך עם הפלשתינים, מבלי להידרש למצוא לו פתרון מדיני מאריך ימים. הוא השקיע את מאמציו בנורמליזציה עם מדינות ערב – תחילת דרך הסכמי אברהם ועד לאחרונה בשיחות עם סעודיה. תומכיו טענו שמהלכים כאלו יעקפו את הבעיה הפלשתינית; המלחמה הנוכחית מלמדת על כשלונם.

המחיר הפוליטי של מלחמה מלאה

אנשל פפר, אחד הביוגרפים של פוטין, טוען שרק לעיתים רחוקות יש לו יחסי אמון עם אלופי צה"ל, אותם הוא רואה כיריבים פוליטיים אפשריים. יחסים אלו ייבחנו בימים הקרובים בקבינט המלחמה, עם צירופם של הרמטכ"לים לשעבר בני גנץ וגדי איינזקוט.

מבקריו של פוטין טוענים, כי לאחר שנים כה רבות בשלטון, יריבים ואויבים כה רבים, וזעם ציבורי כה נרחב על הרפורמה המשפטית – הוא יתקשה למצב את עצמו כדמוי וינסטון צ'רצ'יל. "הוא דמות מאוד פלגנית ויהיה לו קשה ללבוש את הגלימה של מנהיג מלחמה מאחד", אומר החוקר דניאל לוי. חקירה צפויה על מחדלי המלחמה מרחפת עליו, והצלחה בניהול המלחמה עשויה להיות אחד מנתיבי ההצלה הפוליטיים היחידים מבחינתו, מוסיף לוי.

הטיימס מזכיר, כי ההיסטוריה הישראלית מלמדת מהו המחיר הפוליטי של ניהול מלחמה מלאה. אולמרט ספג ביקורת קשה במלחמת לבנון השנייה, למרות שטען שהניבה הישגים לישראל. בגין שילם מחיר כבד על מלחמת לבנון הראשונה. שמעון פרס הפסיד בבחירות 1996 בשל גל פיגועי ההתאבדות.

עוד מזכיר הטיימס את תולדות המכה שלא הונחתה על אירן. כאשר אהוד ברק היה שר הביטחון בממשלת פוטין. הוא נחשב כפתוח יותר מאשר ראש הממשלה למהלומה צבאית שתהרוס את מתקני הגרעין של אירן. פוטין הזהיר ללא הרף שחובה לעצור את העשרת האורניום באירן בכל אמצעי אפשרי. פקידים בממשל אובמה חששו שמהלומה צבאית תצית את כל האיזור, אך פוטין לא זכה לתמיכה מלאה של ממשלתו לצעד כזה.

כמה פקידים אמריקנים אמרו, כי חוסר נכונותו של פוטין ללחוץ על ההדק – אותו קידמו בברכה בפני עצמו – היה דומה לחוסר רצונו ליטול סיכונים בעשיית שלום. בשנת 2014 ציטט כתב העת אטלנטיק פקידים בכירים בממשל, אשר תיארו את פוטין כפחדן (chicken במקור). בישראל הגיבו בכעס, אך גם בירושלים היו מי שפקפקו בכך שהוא אי-פעם התכוון להלום באירן. היה לו נוח שלא לקבל תמיכה בממשלה, אומר פפר, כי אם היה באמת רוצה – היה משיג אותה.