"שבירה מוחלטת של האמון וקריסה של האמונה"

שבירה מוחלטת של האמון בין האזרחים למדינה וקריסה של כל מה שהישראלים האמינו בו – כך מתארת (16.10.23) כתבת ניו-יורק טיימס, איזבל קרשנר, את המצב בישראל. זאת, בשל הכשל המודיעיני אשר קדם למתקפת חמאס, הכשל המבצעי בשעותיה הראשונות והביקורת הקשה על עיסוקה של הממשלה בסוגיות שוליות וחוסר תפקודה כעת.

הסופרת דורית רביניאן אמרה לטיימס: "התעוררנו להתפכחות איומה לגבי מי ששמנו בו את מבטחנו. כל הזמן אתה אומר לעצמך: אני משלם מחצית מהכנסותי כמיסים, אבל לכל הפחות זה בשביל ביטחון, ביטחון לאומי. חשבנו שיש לנו עדיפות צבאית, אבל יש הרגשה שמישהו למעלה שכח למה אנחנו פה", היא אומרת בהתייחס לבנימין נתניהו.

העיתון מציין את האחדות וההתלכדות בישראל אחרי חודשים ארוכים של מאבק נגד הרפורמה המשפטית, אך גם מתאר את הדממה ברחובות תל אביב, את המים המינרליים שאזלו במרכולים בירושלים ואת עזיבתם של 30,000 תושבי שדרות. "במדינה בת 9 מיליון תושבים, בה רוב היהודים משרתים בצבא, דומה שכל אחד מכיר מישהו שנלכד בטבח של חמאס או נמצא כרגע בחזית", ממשיכה קרשנר.

המטה הכללי התנצל על כשלונו במשימתו וגייס 360,000 אנשי מילואים; חלקם התנדבו בשנות ה-50 לחייהם. למרות האיום של אנשי מילואים שלא להתייצב בשל הרפורמה, המטוסים הבודדים הנוחתים בישראל מלאים באלפים מהם החוזרים לשירות. במקביל, הזעם הציבורי על הממשלה גובר בשל סירובו של נתניהו לקבל על עצמו אחריות כלשהי לאסון של 7 באוקטובר. הוא נשא נאום טלוויזיוניים קצרים ונמנע מלענות על שאלות; הוא נפגש לראשונה עם משפחות החטופים רק לאחר שמונה ימים.

ישראלים רבים אומרים שלא איבדו תקווה ונותנים אמון בעצמם, בצה"ל וביכולת העמידה שהפגינה בעבר – מדגישה קרשנר. צדוק אישוק, מנהל מרכול בירושלים שבנו ושני אחייניו משרתים בזרועות הביטחון, אומר שהישראלים בנויים לתפקד תחת לחץ, אם כי מציין שמדובר במצב חסר תקדים. "זה לא הגיוני", מוסיף אישוק, שבעצמו השתתף במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים.

קרשנר מספרת על מצב רוח קודר ברחבי ישראל, כאשר הלוויה רודפת הלוויה, חמאס ממשיך לשגר טילים, צה"ל מתכונן למתקפה קרקעית ואיומו של חיזבאללה מרחף מעל. "עם השקיעה באחד הימים בשבוע שעבר, נפלה דממת רפאים על נהריה, בשגרה עיר מלאת חיים. רוב תושבי הכפרים בסביבה עברו למקומות בטוחים יותר", היא מדווחת.

ישראל שאחרי 7 באוקטובר תהיה שונה

צילום: קברים טריים בהר הרצל [צילום: יוסי זמיר, פלאש 90]

בשדות הפסטורליים בגבול עזה נערכות שורות של טנקים ונגמ"שים לצידם של פרדסים ושדות כותנה. החיילים אומרים שהמשימה ברורה: "להחזיר את הכבוד כלפי ישראל", בלשונו של שי לוי, נהג טנק ובחייו האזרחיים רב ומורה. "האזרחים סומכים עלינו שנביס את חמאס ונסיר אחת ולתמיד את האיום מעזה. התאמנו לזה במשך שנים", הוא אומר, בעודו מוצב מחוץ לשערו של קיבוץ בארי העקוב מדם.

בשדרות העבירו מתנדבים את התושבים לבתי מלון ברחבי ישראל עוד לפני שהממשלה הכריזה רשמית על פינוי. איגור פינשטיין ניסה לשכנע את הוריו לעזוב את העיר. בכניסה לדירה בקומת הקרקע נראה חור של כדור; מולה ניצבת תחנת אוטובוס בה רצח חמאס לפחות שבעה בני אדם שהיו בדרכם לטיול בים המלח. "נמשיך לחיות", אומר פינשטיין ואחרי רגע נשמעת אזעקה ובעקבותיה שני פיצוצים עזים.

לאחר ימים ראשונים של כאוס וערפול, האימה המלאה של מה שהתרחש הלכה והתגלתה בפירוט מחריד בשבוע שעבר – מה שהאריך את ההלם והעמיק את הטראומה, מסבירה קרשנר. בקרב היהודים בישראל אין כעת אהדה למשבר ההומניטרי המתפתח בעזה, היא מדגישה.

הטיימס חוזר לרביניאן, אשר פרסמה ב-2014 את הספר "גדר חיה" על סיפור אהבה בין ישראלית לפלשתינית, בהתבסס על אירועים אמיתיים. אבל, מדגישה רביניאן (חברת המועצה הציבורית של הקרן החדשה לישראל, המזוהה עם השמאל), כעת אין בליבה מקום לסבלם של האזרחים הפלשתינים. היא נודדת בין בתי חולים ובתי מלון, פוגשת ילדים ששרדו את מתקפת חמאס ומקריאה להם סיפורים. "אני יודעת שזה לא יפה מצידי, אני יודעת שיש סבל בצד השני, אבל הצד השני לקח בני ערובה וטבח בצורה כל כך אלימה ובכזו תאווה, עד שהחמלה שלי משותקת".

מבחינת ישראלים רבים, עכשיו הזמן להילחם; הזמן לבוא חשבון עם האחראים יבוא אחר כך. קרשנר מצטטת את העיתונאי נחום ברנע, אשר כתב בידיעות אחרונות: "אנחנו מבכים את מי שנרצחו, אך האובדן לא מסתיים שם: איבדנו את המדינה". איש אינו יודע כיצד זה יסתיים, אך ההרגשה הברורה היא שישראל שאחרי 7 באוקטובר לא תהיה כקודמתה.