ביידן ונתניהו לא אומרים מה יהיה אחרי הרס חמאס

"המזרח התיכון שקט היום יותר מכפי שהיה מזה שני עשורים" – אמר היועץ לביטחון לאומי, ג'ייק סליבאן, שמונה ימים בלבד לפני הטבח שביצע חמאס, ואשר הוסיף לממשל ביידן משברים על זה שקיים ברוסיה ועלול להתרחש בטייוואן. אקונומיסט מנתח את השלכות המלחמה על מדיניותה של ארה"ב במזרח התיכון.

הממשל צריך לקבוע כמה אמריקנים נהרגו וכמה נחטפו. הוא מתמודד עם גלי ההלם של המשבר ברחבי האיזור, ובהקשר זה מזכיר העיתון את משלוח נושאת המטוסים ג'רלד פורד והספינות הנלוות למזרח הים התיכון. ישראל מתכוננת לנקום בחמאס והממשל אינו קורא לה לנהוג באיפוק. רבים ממרכיבי מדיניותו התהפכו על פיהם: שיחות הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה הוקפאו, חזון שתי המדינות נראה רחוק מתמיד, תקוותיו ליחסים פחות עוינים עם אירן מתפוגגות, ואין הוא יכול להתמקד ברוסיה וסין במקום במזרח התיכון.

מתקפת חמאס זכתה להערצה מצד חלק מהערבים והמוסלמים, תגובתה של ישראל תעורר זעם בקרבם ומנהיגי ערב יקצינו מחשש למחאות פנימיות, צופה אקונומיסט. עם זאת, הוא גם מציין שנכון לסוף השבוע שעבר – חיזבאללה כמעט ואינו פועל ואין מחאות של ממש ביהודה ושומרון ומצד ערביי ישראל.

האלימות של חמאס היא בעיה קשה גם למחמוד עבאס (אבו מאזן), שכן היא מבליטה את כשלון תהליך השלום ומעמידה בספק את טענתו להנהגת התנועה הפלשתינית כולה. במקביל, חוסר יכולתו של נשיא הרשות להתנתק מן האלימות – כמו למשל תמיכתו במשפחותיהם של ערבים אסורים – גורמת לישראל ולחלקים במערב להתייחס אליו בחוסר אמון.

פרשנים חלוקים בשאלה עד כמה עיתוי המתקפה נועד להרוס את מאמצי הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה והאם היא כוונה בידי אירן, מציין אקונומיסט. חמאס אינו זקוק לתירוצים, אם כי איסמעיל הנייה הכריז: "אנחנו אומרים לכל המדינות, כולל לאחינו הערבים, שהישות הזאת [ישראל] שאינה יכולה להגן על עצמה בפני ההתנגדות, אינה יכולה להגן עליכם". ואילו מנהיגי אירן וחיזבאללה לא הסתירו את שמחתם. בחודש שעבר אמר מוחמד בן סלמן שיש התקרבות בשיחות הנורמליזציה, אך כעת מטילה ריאד על "הכיבוש ושלילת זכויותיו של העם הפלשתיני" את האחריות למלחמה.

עסקה ישראלית-סעודית מעולם לא הייתה קלה להשגה: ריאד דרשה הסכם הגנה עם ארה"ב ורשות להעשיר אורניום, ובנימין נתניהו עלול היה לאבד את ממשלתו בשל ויתורים לפלשתינים. אבל סיכוייה ירדו כעת לאפס, טוען אהרון מילר ממרכז קרנגי לקידום שלום בינלאומי: אף מנהיג ישראלי לא יעשה ויתורים לפלשתינים אחרי מעשי הזוועה הללו, ומוחמד לא ימהר לעסקה עם מנהיגים בירושלים ובוושינגטון העלולים לאבד בקרוב את כסאותיהם.

הסכנה הפוליטית הגדולה יותר מבחינת ביידן היא הזעם על אירן, ממשיך אקונומיסט. ישראל וארה"ב טוענות שאין ראיה ישירה למעורבות של טהרן, אבל הרפובליקנים מותחים קו ישיר בין מדיניות ביידן כלפיה לבין המתקפה. הם מתחו ביקורת על הקלת הלחץ ובמיוחד על העסקה להפשיר 6 מיליארד דולר תמורת שחרור חמישה אמריקנים שהיו כלואים באירן, למרות שהממשל אומר שהכסף טרם שוחרר ושהוא מיועד רק לצרכים הומניטריים. הפרטים פחות חשובים למבקריו של ביידן, הנראה פגיע משום שניסה להגיע להבנות עם טהרן – הספונסרית הראשית של הארגון שטבח מאות ישראלים חפים מפשע.

גם הרפובליקנים לא ממש עוזרים לישראל, מעיר העיתון. הפילוג הפנימי בקרבם משתק את הקונגרס. הסנאט טרם אישר את השגריר החדש בישראל ומאות משרות בכירות בשירותים המזוינים; בית הנבחרים אינו מתפקד בשל העדר יו"ר ולא ניתן יהיה לאשר סיוע לישראל; והממשל ניצב בפני סכנת השבתה בעוד חודש. הציוד הדרוש לישראל שונה מזה הנשלח לרוסיה, אך ארה"ב ניצבת בפני דרישות רבות ממשאביה, הארסנל שלה, כוחותיה המזוינים וגורמי הביטחון הלאומי; הפלגנות והשיתוק בוושינגטון יפגעו במתן מענה סדור.

נכון לעכשיו, ביידן נותן לישראל חיבוק חם – גם בשל רגשותיו הכנים וגם בשל צרכיו הפוליטיים. אבל גם בהנחה שניתן להרוס את חמאס, ביידן ונתניהו אינם אומרים מה יקרה אחרי: מי ינהל את הרצועה ומה יהיה מעמדם של תושביה. כפי שישראל למדה בלבנון אחרי 1982 וכפי שארה"ב למדה באפגניסטן ועירק אחרי 9/11, קל להיגרר למלחמה נגד הטרור; הרבה יותר קשה לצאת ממנה, מסיים אקונומיסט.