שלושה ספרים חדשים רואים אור ע"י ספריית הקיבוץ המאוחד

ספריית הקיבוץ המאוחד מוציאה לאור שלושה ספרים חדשים.

בית שערים: היישוב והקבורה לצידו,מאת: יגאל טפר ויותם טפר

גבעת בית שערים, שנמצאת בדרום הגליל התחתון וצופה אל נוף הקישון מעמק החוף עד עמק יזרעאל, כונתה שיך אבריך לפי קבר קדוש או ברכה בהגייה מקומית. הקרן-הקיימת לישראל רכשה את אדמת הגבעות והעמידה אותן לרשות משפחת השומר אלכסנדר זייד.

בזמן הקמת צריף המגורים למשפחתו בראש הגבעה, נחשף קיר בנוי מאבני גזית. אלכסנדר זייד הזמין את בנימין מיזלר (מזר) לבוא לראות את השרידים, ועזר לחופרים בעבודתם, עד שנרצח בשנת 1938 ובניו המשיכו בכך אחריו.

בנימין מזר ניהל את עונות החפירות הארכיאולוכיות הראשונות על גבעת בית-שערים בימי המאורעות (1936-1940), ונחמן אביגד בשנים הראשונות של מדינת-ישראל (1953-1958). מפעל החפירות שנעשה בעזרת מורים, סטודנטים ובוגרים של האוניברסיטה העברית בירושלים, ובעזרת עולים חדשים, היה התנסות ראשונה לארכיאולוגים בראשית דרכם ועורר הד ציבורי רחב ותחושות לאומיות בתקופת טרם המדינה ובשנים הראשונות של מדינת-ישראל.

על גבעת שיך אבריך ובמורדותיה נחשפו שרידי יישוב מתקופת הברזל שהתפתח בתקופה ההלניסטית והרומית. שיאו של היישוב היה בימי רבי יהודה הנשיא ובימים שהסהנדרין שכנה בבית-שערים, ובזמן שהיישוב שימש מרכז קבורה ליהודי הארץ והתפוצות.

מידע ראשוני על תשע עונות של חפירות ארכיאולוגיות בבית-שערים, פורסם ברבעונים ובשנתונים ובספרים בהוצאת "החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה", שהשתתפה במפעל החפירות בבית-שערים ונשאה בעול ניהול החפירה.

היום, לאחר שנות דור מזמן חשיפת שרידי בית-שערים, בא הספר "בית שערים: היישוב והקבורה לצידו" למלא את החסר בכינוס מידע מעודכן על שרידי היישוב, לפי פרסומים ראשוניים של החופרים ולפי שרידים שנותרו במקום.

בין פרקי הספר: היבטים כללים על תולדות היישוב ועל מיקומו במרחב גיאוגרפי והיסטורי; תיאור שרידי היישוב, תולדותיו ועל הקבורה הציבורית שהתפתחה לצידו, כולל מחקרים שנכתבו במיוחד לשם כך.

רשימת המקורות שלוקטה בספר מציעה נתונים בלעדיים אודות שרידי היישוב בית-שערים ורשימה משותפת של מקורות ומראי מקום מספרות המחקר אודות בית-שערים והקבורה לצידו, ממנה עולה כיצד החוקרים והציבור איבדו עניין בשרידי היישוב על הגבעה ועסקו בקבורה ובכתובות.

כתב-היד הובא לפרופ' בנימין מזר שבירך את מטרתו, על הערכות השונות משלו המובאות בו, ואף הציע עזרה בהכנת כתב-היד ובכתיבת מבוא. מותו הקדים את הכנסת כתב היד לדפוס.

הספר "בית שערים: היישוב והקבורה לצידו" מוקדש על-ידי המחברים לזכרם של פרופ' בנימין מזר ופרופ' נחמן אביגד, חוקרי בית-שערים שפעלו לחשיפת שרידי היישוב ואינם עוד.

ספר נוסף היוצא לאור הוא האדמה היא מרחק, מאת: ענת שרון

"האדמה היא מרחק" הוא ספרה הראשון של ענת שרון. שיריה מנסים ללכוד את רגע השינוי, לאחוז בו, לקרבו, לנסות להבין את מה שלעיתים אינו ניתן להבנה. זהו דין וחשבון פרטי של מבט המבקש להתחקות, לפעמים, אחר פעולתה של המצלמה. אולם בניגוד ל"קליק" המקפיא שלה, הוא גם נמשך לשרטט את מה שהיה לפני התמונה ואחריה.

הספר נפתח בשירים המוקדשים להתבוננות בהורים, שירים של בת להורים גרושים המנסה ללקט את אותם "דפים תלושים" מן היומן, אותם ימים של התפרקות הבית ולאחריהם החיים שהופכים להיות חיפוש, אולי מתמיד, אחר בית אחר. אלא שהצורך למצוא אותו מתחלף בצורך להמציא אותו... ירושה של הורים מהגרים, אנשים שעזבו את מולדתם ובאו לישראל, אל נופים אחרים, אל שפה אחרת.

המחזור "מכתבים לאורפיאוס" מביא את סיפורה של אורידיקה לאחר אותו מבט אסור, ששלח אותה חזרה אל המתים. אורידיקה שבסיפור המיתולוגי היא אשה שותקת הופכת בתוך היצירה של ענת שרון לאשה כותבת.

בין לבין יש בספר שירים רבים שמנהלים דיאלוג עולם האמנות הפלסטית, עם הצייר המנוח משה קופפרמן מחד ועם הצילומים של סיגל אבני, בהם מופיעות איה ומירנדה קניוק, מאידך (הצילומים הוצגו במוזיאון רמת גן וגלריה גורדון). ענת מבקשת להתחקות אחר הסוד הטמון בצילום, כדרך להבין יחסים בין בת לאביה ובין בת לאמה.

לבסוף, שירים אחדים מוקדשים למשוררים שונים, שהיו ועודם "בית הגידול" שלה. השירה עבור ענת בחייה, ובמפגשים שהיא עורכת עם משוררים בתכניות הרדיו, היא בית, מקום שממנו אפשר לצאת לכל מקום אחר ואליו אפשר לחזור תמיד ובלי חשש.

ענת שרון, כלת פרס אקו"ם לשירה 2001 ופרס ברנשטיין לשירה 2003. עורכת תוכניות רדיו דוקומנטריות בנושאי שירה וספרות.

ענת שרון

ענת שרון ילידת 1968, רמת גן. את שנות ילדותה עשתה באירן, במסגרת שליחות של הוריה.

למדה תקשורת ומדע המדינה לתואר ראשון (אוניברסיטת תל אביב ו"כותרת" – בית הספר לעיתונאות ולתקשורת) וספרות לתואר שני. עבודת המחקר שלה עוסקת בזיקה בין ספרות לצילום תוך דיון ביצירתה של הסופרת רונית מטלון.

כיום היא לומדת במסגרת "קולות" לימודי יהדות מתוך זיקה לסוגיות חברתיות בישראל של ימינו.

כתבי היד אשר חברו לספר השירים של ענת שרון זכו בשני פרסים, בטרם ראו אור: פרס אקו"ם ליצירה שהוגשה בעילום שם בתחום השירה, תשס"ב 2001 ופרס ע"ש מרדכי ברנשטיין (התאחדות המו"לים) לספר שירה עברי מקורי, תשס"ג 2003.

שיריה התפרסמו בספר "שירים באורמלא" – אנתולוגיה לשירה חדשה, בהוצאת עם עובד ומפעל הפיס (2002 ) ובכתבי העת השונים. כמו כן, היא משתתפת בפסטיבל המשוררים במטולה, שבועות 2004.

מופע מחול-מוסיקה-תיאטרון המבוסס על מחזור השירים שלה "מכתבים לאורפיאוס", יעלה בפסטיבל המוסיקה בכפר בלום, בקיץ הקרוב.

בעשר השנים האחרונות היא יוצרת בתחום הרדיו, תוכניות דוקומנטריות העוסקות בשירה וספרות, קולאז'ים המשלבים טקסט ומוסיקה ושיחות עם יוצרים שונים. תוכניותיה שודרו ב"גלי צה"ל", "בקול ישראל" וברדיו האזורי.

תוכניות הרדיו שהיא יוצרת הן ייחודיות בנוף התקשורת הישראלי. בין היתר היא מבקשת להמשיך את מסורת הרדיו שיוצא אל הקולות, פוגש את האנשים במקום שלהם, ולא רק באולפן. זהו רדיו המשרטט פורטרטים עשירים של יוצרים מוכרים יותר ומוכרים פחות, ומאפשר חוויה רגשית ואינטלקטואלית.

ענת מלמדת בסדנאות הרדיו של "כותרת" - בית הספר לעיתונאות ולתקשורת (מיסודה של קרן "ברטלסמן") ומשמשת כאחראית שידור בתחנת הרדיו של "קול כותרת", במסגרת הרדיו החינוכי של "קול ישראל" (FM 106). "קול כותרת" הינה תחנת רדיו סטודנטיאלית יחידה מסוגה, שמקדישה את שידוריה לתוכניות תרבות, לתוכניות שיש בהן שהות לשוחח על נושאים חברתיים ואישיים והיא יוצרת למעשה סדר יום אלטרנטיבי, בו מופיעים אנשים וקולות שנפקדים מהתחנות האחרות.

לאחרונה עזבה את תל-אביב ועברה להתגורר במושב בית שערים אשר בעמק יזרעאל.

הספר השלישי בערבי חג, לפעמים גם בימי שישי, מאת דן זהבי

"רומן מפתיע בהתבוננותו המדויקת, הנקייה ונטולת הפשרות. מרגש כפי שרק דברים אמיתיים עשויים לרגש", דברי פרופ' גבריאל צורן, החוג לספרות באוניברסיטת חיפה.

בספר "בערבי חג, לפעמים גם בימי שישי" נפרש דיוקנו של המספר דרך מכתב שהוא כותב לאביו לאחר מותו.

במכתב מספר הבן לאביו את קורות חייו במשך השנים הרבות שבהן גזר על עצמו שתיקה. השתיקה שהחלה באי-דיבור עם ההורים - סיבתהּ מתבארת בסיפור - מתפשטת גם לקשר של המספר עם קרובים, מכרים וחברים, והופכת אותו לאיש אילם, מתבונן, ששוכח איך מדַברים - עם עצמו ועם אחרים.

ליד מיטת חוליהּ של אימו, הוא מתחיל לכתוב חוויות על החולים, הצוות הרפואי והמבקרים. מאלה הוא מגיע בסופו של דבר אל עצמו, אבל מגלה ששום התחלה כזו הוא אינו יודע כיצד לסיים, כי נסיון בכתיבה אין לו, וגם לא מלים. הוא מייחל לדיבור אחרי שגילה איך השתיקה הפכה אותו לאדם זר ושונה, אבל כשהוא רוצה כבר לדבר - אוזלות לו המלים. אנשים לא מתייחסים - לא אליו ולא לדבריו. כאשר הוא רוצה לכתוב - הוא מגלה שאין לו קול.

הוא מתחיל לאסוף מלים וביטויים, תחילה מחברים, מן הטלוויזיה ומהעבודה. יותר מאוחר הוא 'גונב' מלים וביטויים מהתורה - שבה הוא קורא כל לילה לפני השינה - וממשוררים שונים. גם בשפתה של ההגדה של פסח הוא נעזר רבות. במהלך כתיבת המכתב יש לו צורך להתייחס לאותם ביטויים שהוא משתמש בהם לראשונה בחייו.

היעדר תקשורת עם ההורים גורם לו גם להרגיש שלא חוּנך לשום דבר בחייו - לשום ערך, לשום דרך. הוא מחפש במה להאמין, מנסה להגדיר את השקפותיו הפוליטיות ושאיפותיו האישיות ומבקש להתחבר אל ה"מסורת". הראשונה שנקרית בחייו, ובסופו של דבר המאכזבת מכולן, היא זו של סדר הפסח, ובמהלך הסיפור מתוארים ארבעה סדרי פסח שונים, המשרטטים את מצוקותיו, כמיהותיו ותסכוליו של המספר.

רק לאחר שסיפר את אירועי חייו לאביו במכתב, "מפשיר" המספר, הכעס על הוריו הופך "בתהליך אלכימי, לא מובן, לרחמים", והוא יכול, בפעם הראשונה בחייו, לפנות אל אביו בלשון: "אבא".

הסיפור כולו כתוב בנימה של קינה - קינה על שני השליש הראשונים של חייו שעברו ללא דיבור וללא קשר ממשי עם אנשים - ניכור שתוצאתו באה לידי ביטוי גם בקשריו הרופפים עם בני המין השני - החל בקשריו-לא קשריו עם אשתו, וכלֵה בקשרים מזדמנים שהוא חווה אחרי הגירושים ואשר בהם הוא משגע וגם משתגע על-ידי נשים - קינה על הערכים שלא קיבל בביתו, על צחוקו שהלך לאיבוד, על גירושיו לפני גיל ארבעים, על אי יכולתו לשמוח בילדים ולבטא את עצמו.

המכתב שלא נשלח מעולם ולא מגיע לשום נמען, הופך בסופו של דבר לסיפור חייו של המספר - סיפור שדרכו לומד הבן לדבר, מוצא את קולו, וגם ממציא שפה משלו.

דן זהבי נולד וגדל בחיפה. למד בטכניון במסגרת העתודה האקדמית, סיים בהצטיינות תואר ראשון בפיסיקה, המשיך בלימודים לתואר שני, ובסיומם התגייס לשירות סדיר. שירת כקצין קשר בפיקוד דרום ובמפקדת קצין קשר ראשי. במהלך שירותו הצבאי התחתן, הוליד בת ובן.

מאז השתחרר משירות סדיר ועד היום עובד דן זהבי ברפאל, תחילה כפיסיקאי-חוקר, ובהמשך התקדם לתפקידי ניהול פיתוח שונים.

במסגרת עבודתו זכה בפרס רפאל על פיתוח מקורי. תפקידו האחרון היה מהנדס ראשי בשטח אלקטרו-אופטיקה שבחטיבת הטילים. כיום הוא עובד בחברת ווילס ברמת-גן במסגרת שנת שבתון מרפאל.

בכל תקופת לימודיו בטכניון וגם שנים רבות לאחר מכן צייר, ועם סיום הלימודים בטכניון ערך תערוכת יחיד בבית "אבא חושי" בחיפה. כעבור עשור הציג פעמיים במוזיאון חיפה לאמנות מודרנית במסגרת הביאנלה לאמנים צעירים. אחת מתמונותיו נרכשה על-ידי המוזיאון.

לכתוב החל רק בשנים האחרונות. "בערבי חג, לפעמים גם בימי שישי" הוא ספרו הראשון.
___
הנתונים לעיל נמסרו מספריית הקיבוץ המאוחד