העליון קובע כללים לסיוע לעדות שמיעה

בדרך כלל לא ניתן לבסס הרשעה על אמרתו של הקורבן המוגשת כעדות מפי השמועה ויהיה צורך בראיות מפלילות נוספות, גם אם לא בהכרח בעוצמה ניכרת. כך קובע (7.9.23) שופט בית המשפט העליון, חאלד כבוב.

סעיף 10 לפקודת הראיות מאפשר בצורה חריגה לקבל עדות שמיעה על גרסתו של קורבן למעשה אלימות. נאמר בו: "עדות על אמרה שאמר אדם שנעשה בו, לפי הטענה, מעשה אלימות, והאמרה נוגעת לאותו מעשה או לנסיבות-לוואי שלו, תהא קבילה אף אם האדם שאמר אותה אינו נוכח כעד ואף אין להביאו למשפט משום שהוא נפטר או תשוש או חולה או נעדר מן הארץ, ובלבד שנתקיימה באותה אמרה אחת מאלה:

"(1) היא נאמרה בשעת מעשה האלימות, או בסמוך לאחריו, או לאחר שהייתה לו ההזדמנות הראשונה להתאונן עליו; (2) היא נוגעת למעשה האלימות לפי סדר האירועים עד כדי היותה חוליה בשלשלת הנסיבות הקשורות במישרין לביצוע העבירה; (3) היא נאמרה בשעה שהוא היה גוסס, או האמין שהוא גוסס, בעקבו של מעשה האלימות".

כבוב מסביר, כי ביסוד חריגה זו מדיני הראיות הרגילים עומדים ההנחה שאדם אינו משקר בנסיבות הקבועות בסעיף והצורך החברתי בקבלת שרידי הראיות (דהיינו, עדות השמיעה על גרסתו של הקורבן שהלך לעולמו). יש צורך בסיוע או בחיזוק כאשר בית המשפט משוכנע מעבר לספק סביר באשמת הנאשם גם ללא התוספת הראייתית - שהרי במצב הפוך ממילא אין מקום להרשעה.

חסרים ההתרשמות והחקירה הנגדית

"שכן, בהעדר חקירה נגדית, בהעדר התרשמות בלתי אמצעית מנותן האמרה, ובהעדר ראיות מפלילות נוספות שהאמרה משתלבת בהן, כיצד יוכל בית המשפט להגיע למסקנה כי הנאשם ביצע את המיוחס לו מעבר לספק סביר? שכן, גם אם נניח כי במצבים אלו מתקיימת חזקה כי נותן האמרה אינו משקר ביודעין, כיצד נוכל לדעת שאמרתו
משקפת את המציאות כהווייתה.

"ודוקו, באומרי 'ראיות מפלילות נוספות' אין כוונתי לדרישה חוקית קשיחה לתוספת מסוג 'סיוע' או 'חיזוק'; אלא לראיות נוספות אשר יהא בכוחן, יחד עם האמרה המוגשת מכוח סעיף 10 לפקודת הראיות, להביא למסקנה כי אשמתו של הנאשם הוכחה
מעבר לספק סביר. שכן, כאשר עסקינן בעדות שמיעה המוגשת מכוח סעיף 10 לפקודה, מבלי שבית המשפט חשוף ל'אותות האמת' ובהיעדר חקירה נגדית, הדעת נותנת כי יידרשו ראיות מפלילות נוספות על-מנת שבית המשפט יוכל להשתכנע כי הנאשם ביצע את העבירה".

כבוב קיבל חלקית את ערעורו של פתחי איובי, אשר הורשע בשוד מזוין, חבלה בנסיבות מחמירות ומעשה מגונה באישה בת 61 בשנת 2008. האישה הלכה לעולמה בשנת 2017, לאחר שבריאותה הנפשית התדרדרה קשות בעקבות האירוע; איובי נתפס רק בשנת 2020. ראיות מרכזיות במשפטו היו שש אמרותיה של האישה מיד לאחר האירוע - לשכן, לשוטר הסיור, לשני חוקרי משטרה, ולאחותה ובנה שבאו לבקר אותה בבית החולים.

כבוב קבע, כי אמרות אלו והראיות הנוספות מאפשרות להרשיע את איובי בשוד ובחבלה, אך לא במעשה המגונה - שכן בנקודה זו היו סתירות באמרותיה של האישה. כיוון שכך, עונשו של איובי הוקל משמונה לשבע שנות מאסר. השופטים נעם סולברג וגילה כנפי-שטייניץ הסכימו עם כבוב. את איובי ייצגה עו"ד חגית לרנאו, ואת המדינה - עו"ד מירי קולומבוס.