מגורים

שופט בית המשפט העליון, יוסף אלרון, מרחיב (25.7.23) את האפשרות להוציא צו מינהלי להפסקת שימוש אסור במבנה, הנעשה בניגוד לחוקי התכנון והבנייה. אלרון קובע לראשונה, כי כאשר מדובר בבניין מגורים - ניתן להשתמש בצעד זה גם אם הוא אינו משמש למגורים (אלא לצימר, במקרה שנדון לפניו).

סעיף 219 לחוק התכנון והבנייה מאפשר למנהל היחידה הארצית לאכיפה במשרד המשפטים, ליו"ר ועדה מקומית לתכנון ובנייה או למהנדס הוועדה, להוציא צו מינהלי להפסקת שימוש אסור במבנה. עם זאת, צו שכזה ניתן להוציא רק עד חצי שנה מאז שהחל השימוש האסור, ואם מדובר בבניין מגורים - רק עד חודש. הסוגייה שעמדה להכרעה הייתה פרשנות המילים "שימוש אסור בבית מגורים": האם הכוונה רק לשימוש למגורים או לכל שימוש שהוא.

אלרון אומר, כי לשונו של החוק מאפשרת את שתי הפרשנויות. פרשנות לפיה השימוש הוא רק למגורים היא אולי מדויקת יותר מבחינה לשונית, אך במידה רבה היא מרוקנת מתוכן את החוק, שכן היא מוציאה מתחולתו שימושים רבים. פרשנות לפיה הכוונה לבניין שנועד למגורים אך לאו דווקא משמש לכך, תואמת את תכלית החוק אך אינה הטבעית ביותר של מילותיו.

לפיכך בוחן אלרון את תכלית החקיקה, אשר באה בעקבות דוח ועדת ארז קמיניץ משנת 2016 למאבק בבנייה הבלתי-חוקית. הדוח, כמו גם דברי ההסבר לתיקון לחוק במסגרתו נוסף סעיף 219, עומדים על הצורך להשתמש בין היתר בכלים מינהליים כדי להיאבק בבנייה הבלתי-חוקית, משום שהם מאפשרים תגובה מהירה שהיא רבת חשיבות - לעומת הקושי שבפינוי והריסה של בניין מגורים מאוכלס. סעיף 219 נועד בעיקרו לפנות את מי שמתגורר בבניין שאינו מיועד למגורים, וזאת בשל הזהירות הרבה שבפינוי אדם מביתו.

לאור זאת, אומר אלרון, הפרשנות הנכונה של הסעיף תהיה להרחיב אותו לשימושים שאינם מגורים. זאת, מכיוון שפרשנות זו תאפשר לפנות את מי שמתגורר שלא כדין בבית שאינו מיועד למגורים