העליון האריך אשפוז פלילי משנה ל-20 שנה

שופט בית המשפט העליון, יוסף אלרון, האריך משנה אחת ל-20 שנה את תקופת האשפוז המירבית של נאשם שניסה לרצוח שלושה בני אדם ונקבע שהוא לוקה בנפשו. אלרון מדגיש (11.6.23), כי רק בנסיבות יוצאות דופן יש לקבוע אשפוז מירבי קצר מן העונש המירבי הקבוע בחוק על העבירה בה מדובר.

הנאשם דקר בצורה קשה שתי נשים ואחת מהן הפילה מידיה תינוק שנפגע גם הוא, והואשם בשלושה נסיונות רצח. בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים רמי כרמל, אריה רומנוב ושירלי רנר) קבע, שהוא היה נתון בזמן מעשה במצב פסיכוטי חריף ובלתי אחראי למעשיו. המחוזי זיכה את הנאשם, קבע שהוא עודנו חולה נפש המסכן את הציבור והורה לאשפז אותו לשנה. העונש המירבי על נסיון רצח הוא 20 שנות מאסר.

אלרון קיבל את ערעורה של המדינה, כאשר במרכז פסק הדין עומד הסעיף בחוק טיפול בחולי נפש הקובע: "בית משפט לא יקבע בצו לפי את תקופת האשפוז או הטיפול המרפאתי, ואולם יורה בצו על תקופת האשפוז או הטיפול המרפאתי המירבית. תקופת האשפוז או הטיפול המירבית תהיה תקופת המאסר המירבית". לצד זאת נקבע, כי "שוכנע בית המשפט כי מעשה העבירה בוצע בנסיבות מקילות במיוחד, רשאי הוא, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים שיירשמו, להורות בצו כי תקופת האשפוז או הטיפול המרבית תהיה קצרה מתקופת המאסר המירבית".

אלרון מסביר, כי "עסקינן בתקופת האשפוז המירבית. היינו, בצו
האשפוז נקבעה תקופת 'גג' לתקופת האשפוז הכפוי במסלול הפלילי, אשר לאחריה יש לשחרר את החולה או להעבירו לאשפוז במסגרת המסלול האזרחי". לכן, מדובר בהקלה לעומת המצב החוקי הקודם. הוא גם מדגיש, כי זוהי התקופה המירבית וכי ניתן לשחרר את החולה בהתאם למצבו, וכי בדיונים על התיקון לחוק נמסר שלרוב האשפוז נמשך חודשים בודדים.

בנוגע לאופן יישום החריג לחוק (המאפשר כאמור אשפוז מירבי קצר יותר) אומר אלרון, כי "על הנאשם-חולה-נפש מוטל נטל משמעותי ביותר לשכנע את בית המשפט כי מתקיימים התנאים המצדיקים חריגה מהכלל בעניינו, וקביעת תקופת אשפוז קצרה מתקופת המאסר המירבית. בתוך כך, לא רק שנדרש כי מעשה העבירה בוצע דווקא בנסיבות מקילות, אלא מודגש כי מדובר בנסיבות מקילות - במיוחד. עוד מבהיר המחוקק כי עסקינן אך ורק במקרים חריגים, ובהתאם נדרש כי בית המשפט ינמק את החלטתו לחרוג מהכלל בטעמים מיוחדים לכך. לאחר כל זאת, גם לאחר שבית המשפט אכן שוכנע כי לפניו מקרה חריג ונסיבותיו מקילות במיוחד - אין הוא מצווה לחרוג מהכלל, אלא המחוקק מותיר בידו את שיקול הדעת אם לעשות כן אם לאו".

אלרון מציין, כי פרשנות זו נובעת לא רק מלשון החוק ומן ההיסטוריה החקיקתית שלו, אלא גם ממטרתו: לטפל בחולה ולהגן על הציבור מפניו. אם התקופה קצרה מדי, תכליות אלו אינן מתגשמות. אומנם ניתן להעבירו אחר כך לאשפוז כפוי אזרחי, אך ספק אם יש בכך כדי לתת מענה לתכליות אלו, לאור הפער המשמעותי בין שני המסלולים בסמכויות ובתנאים. בית המשפט צריך לפסוק את התקופה המירבית, ומכאן ואילך הכדור עובר לידי הוועדה הפסיכיאטרית, הבוחנת בצורה סדירה את מצבו של החולה ומחליטה האם ניתן להעבירו לאשפוז אזרחי.

"התרחשות מבעיתה"

במקרה הנדון, ממשיך אלרון, שגה המחוזי כאשר החליט שלא לפסוק אשפוז לתקופה המירבית, ועל אחת כמה וכמה - כאשר הסתפק בשנה בלבד. "כתב האישום מתאר התרחשות מבעיתה, כאשר במשך דקות
ארוכות המשיב סיכן את חייהם של נפגעי העבירה". העובדה ששבועיים קודם לכן אשפז האיש את עצמו ושוחרר בידי בית החולים בניגוד לרצונו אינה נסיבה מקלה, וכך גם העובדה שבצעירותו הוא היה קורבן להתעללות קשה במיוחד. אלו נסיבות מכמירות לב, אך כאמור - יש להביא בחשבון רק את נסיבות העבירה.

אלרון מסכם באומרו: "אמנם בכל יום בו שוהה נאשם-חולה-נפש באשפוז כפוי חרותו מוגבלת וכבודו נפגע, אולם בכל יום שכזה אני תקווה כי עושה הוא צעד נוסף במסלול הטיפולי לעבר שיקומו ושילובו מחדש בחברה, ללא שנשקפת ממנו סכנה לעצמו ולזולתו".

השופטים אלכס שטיין ויחיאל כשר הסכימו עם אלרון. כשר העיר, כי ייתכן שהנסיבות האישיות יכולות להיות בעלות משקל בהחלטות עתידיות של הוועדה הפסיכיאטרית. את המדינה ייצגה עו"ד ורד חלאוה, ואת הנאשם - עוה"ד אריאל הרמן וחנן ג'בסקי.