העליון: אפשר למכור במחיר קבוע לסלסלה

החוק מאפשר למכור מוצרים במחיר קבוע לסלסלה ואין צורך להציג במסגרת זו את המחיר לקילוגרם. כך קובעת (6.6.23) שופטת בית המשפט העליון, ענת ברון. לדבריה, זוהי שיטה המעניקה חוויית קנייה ייחודית ומיטיבה עם הצרכן, והיא מתיישבת עם חובות הגילוי הקבועות בחוק הגנת הצרכן.

ברון קיבלה את ערעורו של משה קירשנר, הבעלים של משק קירשנר, על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת איריס רבינוביץ-ברון) לאשר את בקשתו של אלחנן לוינשטיין להגיש תביעה ייצוגית נגדו. קירשנר מוכר ירקות ופירות במחיר קבוע מראש לסלסלה, אותה יכול הלקוח למלא כרצונו. לוינשטיין טען, שהוא מפר את חוק הגנת הצרכן בכך שאינו מציג את המחיר לקילוגרם של כל אחד מן המוצרים.

ברון מזכירה, כי החוק מחייב להציג מחיר לצרכן, בעוד החובה להציג את המחיר לקילוגרם של פירות וירקות טריים הנמכרים בתפזורת מופיעה בתקנות. הדבר נובע מכך, שבדרך כלל הללו נרכשים על משקל - אך קירשנר אינו מוכר קילוגרמים אלא סלסלות. לכן, עליו להציג את מחיר הסלסלה ולא את המחיר הנפרד של כל פרי וירק, כי הללו ממילא אינם משפיעים על המחיר לצרכן. הסתכלות שונה מחטיאה הן את מטרת דיני הגנת הצרכן והן את מטרת התביעה הייצוגית, מוסיפה ברון.

"דיני הגנת הצרכן נועדו להגן על הצרכן מפני ניצול לרעה של הכוח העודף הקיים בידי העוסק וכדי למנוע הטעיה". הם "לא נועדו למנוע מעוסקים להציע שיטות מכירה מגוונות וייחודיות, ככל שאלה אינן פוגעות בצרכן, לא כל שכן כאשר אלה מטיבות עימו ועם האינטרס הציבורי - לרבות בדרך של שיפור איכות המוצר, הגברת הוודאות בדבר מחיר העסקה, וקידום התחרות בענף", מסבירה ברון.

תביעה עלולה דווקא לפגוע בציבור

"שיטת המכירה במשק מתיישבת היטב עם חובות הגילוי המוטלות על עוסק, ובוודאי שאין בה כדי להטעות את הצרכן. היא מגבירה את הוודאות ביחס למחירה הסופי של העסקה, וניתן לראות את יתרונותיה על פני הערכת מחיר לפי משקל ולפי מראה עיניים; ובעיקר היא הוגנת ומציבה לפני הצרכן הסביר את המידע הרלוונטי הדרוש לשם קבלת החלטה צרכנית מושכלת אם ברצונו להשתתף בחוויית קנייה שונה".

ברון מסכימה, שבשיטה זו קשה להשוות את המחירים בין קירשנר לבין מקומות אחרים - אך יש להשוות בין מוצרים ושירותים דומים, וכאן הם שונים. הצגת המחירים נועדה להבטיח שקיפות לצרכן, והוא נהנה ממנה גם בשיטה של קירשנר. ברון מוסיפה, כי רבינוביץ-ברון טעתה גם במישור דיני התביעות הייצוגיות, שכן לוינשטיין לא הוכיח שנגרם לו נזק ושהמחיר ששילם לקירשנר היה גבוה מאשר במקומות אחרים. ללוינשטיין לא הייתה עילת תביעה אישית, וממילא אין הוא יכול להיות תובע ייצוגי.

ברון מוסיפה, כי "ההליך דנן ממחיש את הצורך לנקוט בגישה זהירה ומרוסנת בעת אישור תביעה כייצוגית". על בית המשפט להביא בחשבון היבטי מדיניות בתחום זה, וגם כאן שגתה רבינוביץ-ברון. היא התעלמת מכך "ששיטת המכירה במשק קירשנר מעניקה חוויית קנייה ייחודית לצרכן. זאת תוך מתן ודאות בנוגע למחיר הסופי שיידרש לשלם בקופה עבור הירקות והפירות, שהוא עצמו בחר ואסף כראות עיניו לתוך סלסילות שמחירן ידוע ונקוב. דומה כי אין סיבה טובה להכשיל שיטת מכירה זו למי שחפצים בה. מכל מקום היא אינה אסורה, ולא מן הנמנע כי קבלת התובענה הייצוגית בנסיבות העניין עלולה דווקא לפגוע בטובתה של הקבוצה ובאינטרס הציבורי".

לוינשטיין חויב בתשלום הוצאות בסך 25,000 שקל. השופטים דוד מינץ ושאול שוחט הסכימו עם ברון. את קירשנר ייצג עו"ד עודד שטייף, ואת אלנתן - עו"ד רן יסעור.