הלך לעולמו בן פרנץ, אחרון התובעים בנירנברג

בן פֶרֶנְץ, אחרון התובעים במשפטי נירנברג, הלך לעולמו (7.4.23) בגיל 103. פרנץ, יהודי יליד טרנסילבניה, הגיע לארה"ב כתינוק ובגיל 27, ללא ניסיון קודם בליטיגציה, היה התובע הראשי במשפט האיינזצגרופן – יחידות הרצח הממונעות שנכנסו, בעיקר לבריה"מ, בצמוד לכוחות הצבא הגרמניים ורצחו מאות אלפי יהודים במחצית השנייה של 1941 ובתחילת 1942.

משפט האיינזצגרופן התנהל בנירנברג בין יולי 1947 לאפריל 1948, התשיעי מבין תריסר המשפטים בעיר בהם הועמדו לדין בכירים בגרמניה הנאצית; הראשון והידוע ביותר היה של פושעי המלחמה הראשיים – הבכירים ביותר במשטר שנתפסו מיד לאחר המלחמה. כל 22 הנאשמים הורשעו, ארבעה הוצאו להורג והאחרים נדונו למאסרים ממושכים (עשר שנים עד מאסרי עולם) – אך כולם שוחררו בשנים 1958-1951, כחלק ממדיניות אמריקנית כוללת שנועדה לקרב את מערב גרמניה בשל המלחמה הקרה.

פרנץ היה אחד מבין מאות החוקרים ששירתו בצבא האמריקני לאחר המלחמה. הוא עצמו אסף את הראיות נגד אנשי האיינזצגרופן והביא אותן לממונים עליו; במידה רבה ניתן לומר, כי בלעדיו – משפט זה לא היה מתנהל. את רוב חייו לאחר מכן הקדיש פרנץ למשפט בינלאומי, והוא גם סיפר פעמים רבות – כולל בשנותיו האחרונות, בבהירות רבה – על משפט האיינזצגרופן.

שפת-האם של פרנץ הייתה אידיש, הוא למד אנגלית רק בבית הספר והיה הראשון במשפחתו שקיבל השכלה אקדמית: תואר במשפטים באוניברסיטת הרווארד, שם התמחה בפשעי מלחמה. פרנץ התגייס לצבא וצורף ליחידות שחקרו את פשעי הנאצים. בין היתר הוא ביקש במחנות בוכנוולד ודכאו בגרמניה ומאוטהאוזן באוסטריה, ולאחר שנים אמר: "בכל יום כאשר אני עוצם את עיני, אני רואה את מחזות המוות שלעולם לא אשכח – הקרמטוריום ובו שרידי הבשר הבוער, ערימות הגופות המצחינות הממתינות להישרף".

כאשר סיים את שירותו הצבאי ועזב את אירופה, שאף פרנץ שלא לחזור לעולם לגרמניה. אולם, עד מהרה הוא גויס מחדש כאזרח תחת פיקודו של הגנרל טלפורד טיילור, התובע הראשי של ארה"ב בנירנברג אחרי המשפט הראשי. העיר הייתה באזור הכיבוש האמריקני, ולכן היה זה צבא ארה"ב שהוביל את 12 המשפטים הבאים – כולל של רופאים, פקידים בכירים, משפטנים, אנשי ס"ס ובכירים במשק.

הראשון שהשתמש בביטוי "רצח עם"

צילום: פרנץ בזמן משפט האיינזגרופן. צרח על הגנרל

פרנץ הופקד על בדיקת מסמכי משרד החוץ הגרמני, ואחד מאנשיו מצא דיווחים סודיים ביותר ומפורטים מאוד של האיינזצגרופן על מסע הרצח בבריה"מ. בשל המלחמה הקרה הגוברת, הופעל על טיילור לחץ לסיים את המשפטים, ונראה היה שצוותו התשוש לא יעמוד במטלה של משפט כה גדול. פרנץ סיפר על שיחתו עם טיילור, כאמור – קצין בדרגת גנרל: "התחלתי לצרוח. אמרתי: שמע, יש לנו כאן רצח המוני בקנה מידה חסר תקדים. הוא אמר: אתה יכול לעשות את זה בנוסף לעבודתך הרגילה? אמרתי: בטח. הוא אמר: בסדר, אז תעשה".

ניתן היה להעמיד לדין אלפים – החל ממפקדי האיינזצגרופן וכלה ברוצחים בפועל – אך פרנץ בחר את הבכירים ביותר והמשכילים ביותר, רבים מהם בעלי דוקטורט (אחד מהם אפילו היה "דוקטור דוקטור", סיפר לאחר שנים). הוא לא הביא עדים, שכן המסמכים היו מרשיעים ביותר. ההגנה ניסתה ללא הצלחה לכפור באותנטיות של המסמכים, בטענה שהכותבים ניפחו את מספר הנרצחים. טענת הגנה נוספת הייתה שהנאשמים מילאו פקודות – טענה שנדחתה כבר במשפטים הקודמים, שכן ברור היה שמדובר בפקודות בלתי חוקיות בעליל.

בנאום הפתיחה שלו השתמש פרנץ לראשונה בביטוי genocide - רצח עם. את הביטוי והתפיסה שמאחוריו טבע המשפטן היהודי רפאל למקין מספר שנים קודם לכן, אך הוא לא זכה להכרה כללית ולא נכלל במשפטי נירנברג הקודמים. הוא הבהיר, כי מעשי הרצח לא היו כורח צבאי אלא חלק מהתיאוריה הנאצית בדבר "הגזע העליון". פרנץ הדגיש, כי אין המדובר בנקמה או רק בענישה הולמת: "אנחנו מבקשים שפסק דין של ערכאה בינלאומית יאשש את זכות האדם לחיות בשלום ובכבוד, בלא קשר לגזעו או מוצאו. זוהי קריאה של האנושות אל החוק".

לאחר משפטי נירנברג היה פרנץ שותף למאמצים להשיב לקורבנות הנאצים את רכושם השדוד, ולאחר מכן הקים משרד עורכי דין יחד עם טיילור. הוא גם כתב שורה של ספרים, ובשנת 2016 תרם להקמת "יוזמת המשפט הבינלאומי" הנושאת את שמו במוזאון השואה בוושינגטון, המסייעת לקורבנות של רצח עם ופשעים נגד האנושות.