הלילה בחצות (25.5.04) ימלאו ארבע שנים לנסיגת צה"ל מדרום לבנון, לאחר שהות ארוכה של כ-18 שנים, מאז החל מבצע "שלום הגליל" (של"ג) ב-6 ביוני 1982.
ארבע שנים אחרי יציאת החייל האחרון משטח לבנון בלילה שבין ה-24 ל-25 במאי 2000, מצביעים גורמים בפיקוד הצפון על "שקט מתוח" השורר בגזרה ועל אופציית התלקחות מהירה, שבצה"ל עושים הכל על-מנת למנוע אותה. בצבא ממשיכים להצביע על השפעה הדדית בין הזירה הפלשתינית לזירה הלבנונית, בהיבט חימום הגזרה בעיקר לאות הזדהות.
18 הרוגים ב-4 שנים
מאז נסוג צה"ל מדרום לבנון במאי 2000 נהרגו בגבול הצפון 18 חיילים ואזרחים, ועשרות נפצעו בתקריות שונות. בנוסף, נרשמו 21 תקריות ירי נ"ט, פצמ"רים ונק"ל, 14 אירועי ניסונות חדירה והסתננויות, 9 מקרים של הנחת מטעני צד, 5 אירועי ירי קטיושות ולמעלה מ-100 אירועי ירי נ"מ.
מחוץ למקלטים
ארבע שנים שתושבי הצפון נמצאים מחוץ למקלטים. בקרב ישובי קו העימות מביעים שביעות רצון מהנסיגה, בהיבט הביטחוני לפחות. יו"ר פורום ישובי קו העימות וראש עיריית מעלות תרשיחא, שלמה בוחבוט, מברך בשיחה עם Nfc על נסיגת צה"ל מלבנון לפני 4 שנים, ומדגיש: "הנסיגה תרמה לפיתוח התיירות באזור".
ראש קריית שמונה, חיים ברביבאי, מדבר על "אווירה אחרת לגמרי" מהמצב שקדם לנסיגה. עם זאת, "זהו שקט יחסי ומתוח", הוא מוסיף. ראש מועצת מטה אשר, יהודה שביט, מסכים איתו. בדר מאלכ, ראש מועצת חורפש, מציין, כי מאז הנסיגה נוצר "אקלים נוח יותר לקיום חיים נורמליים". הוא מבהיר: "לא מדובר ברגיעה טוטלית אבסולוטית שכן זו כרוכה בהסדר כולל באזור".
"הממשלה התנתקה מהצפון"
עם זאת, ניכרת תמימות דעים בקרב ראשי ישובי קו העימות בנוגע להידרדרות במצב הכלכלי. בוחבוט מסביר: "בעצם ההינתקות מלבנון - ממשלת ישראל התנתקה מישובי קו העימות. אנחנו כיום לא בראש סדר העדיפויות הלאומי והממשלה נטשה אותנו, לא משקיעה בנו ומקצצת כל הזמן. 28 שנה אני מכהן כראש עיר ואיני זוכר התעלמות מהפריפריה בצורה כה בוטה וגסה".
"הקיצוצים יסיימו את מלאכת הקטיושות"
לאחר הנסיגה אישרה הממשלה תוכנית הטבות ומענקים לישובי קו העימות, ואולם זו הופסקה בסוף שנת 2003. חיים ברביבאי, טוען כי המצב עשוי להידרדר במהרה עד לכדי נקודת שפל של ממש. "עד השנה שעברה ראינו הרבה אור. היתה תקווה לתושבים. דווקא בתקופה הרגישה הזו, הממשלה עושה טעות ומפסיקה את המשך הפיתוח של קו העימות. אנחנו נחנקים תחת הנטל הכלכלי. מה שהקטיושות לא עשו 32 שנה, יעשו הקיצוצים".
"עוד לא עומדים על הרגליים"
יהודה שביט, ראש מועצת מטה אשר, נשמע מאופק יותר. "ההטבות הופסקו מוקדם מדיי מבלי לבדוק אם תושבי קו העימות 'עומדים על הרגליים'". הוא מדגיש: "המצב בצפון מאוד מתוח, ויכול להתהפך בשבריר שניה. המדינה צריכה לתת את הדעת על יצירת רצף של ישובים יהודיים בסדרי גודל גדולים יותר מהמצב כיום".
"לא ארבע שנים חלקות"
בדר מאלכ, ראש מועצת חורפש, אומר מצדו כי לנסיגת צה"ל מלבנון כמעט ולא היתה השפעה על התחום הכלכלי. "התחום התיירותי השתפר. אך לאנשים עדיין יש חששות. ארבע השנים שחלפו מאז הנסיגה, לא עברו חלק. היתה מתיחות רבה באזור".
של"ג - מבצע במחלוקת
כבר במחצית הראשונה של 82' התגבשו התוכניות והמבצעים לפעולה רחבה בלבנון. המטרה: מניעת ירי קטיושות והשמדת בסיסי הערבים בטווח של 40 ק"מ. תוכנית "אורנים גדול", שעל-בסיסה יצא צה"ל למבצע של"ג, גילמה את ארבע המטרות שהוגדרו עוד באוגוסט 81' על-ידי שר הביטחון דאז, אריאל שרון:
חיסול פיזי של הערבים - הן הזרוע המדינית והן הזרוע הצבאית; הסגת הכוחות הסוריים מדרום בקעת הלבנון ומהאזור שבין ביירות לזחלה; הקמת ממשלה ריבונית בלבנון שתחתום על חוזה שלום עם ישראל; הפסקה מוחלטת של הפגזות יישובי הצפון מלבנון.
מלכתחילה לא זכתה התוכנית בקונצנזוס. בישיבת פורום מטכ"ל שנערכה ב-13.5.82, הזהיר ראש אמ"ן, האלוף (במיל') יהושוע שגיא, מתוצאותיה החמורות של התוכנית. האלוף שגיא טען, כי הנוצרים יבצעו מעשי טבח במוסלמים-הסונים. אהוד ברק, ראש אגף התכנון וסגן מפקד גיס, ולימים מי שיוציא את צה"ל מלבנון, הצביע באותה ישיבה על עמדת חלק גדול מהציבור כי אין כורח אמיתי לביצוע התוכנית.
ב-3 ביוני 82', יום חמישי, ביצעה חוליית טרור מארגונו של אבו נידאל ניסיון התנקשות בשגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב. ארגוב נפצע אנושות. ניסיון ההתנקשות היווה את האות. שעת ה-"ש" נקבעה לשלושה ימים אחר-כך, יום ראשון, ה-6.6.82, בשעה 12:00.
בישיבת ממשלה מיוחדת שנערכה במוצאי שבת (5.6) בביתו של ראש הממשלה, מנחם בגין, הותוו חמישה קווים מנחים: הפעולה תימשך עד 48' שעות, טווח הפעולה הוא 40 ק"מ, ביירות וסביבתה אינן בתחום יעדי הפעילות, אין כוונה להגיע לעימות עם הסורים וכן שצה"ל ייכנס ללבנון בשלושה צירים מרכזיים - במערב, לאורך החוף לכיוון צידון; במרכז - לכיוון הבופור ונבטיה; ובמזרח - לכיוון חצביה.
שוקעים בבוץ הלבנוני
בפועל, העניינים הסתבכו ויצאו מכלל שליטה. למעשה, כבר לאחר 24 שעות היה ברור כי ההחלטה שהתקבלה בממשלה, התרוקנה מתוכן: כוחות צה"ל לא הצליחו להימנע מהתנגשות עם הסורים וההגבלה שלא לעבור את קו 40 הק"מ הופרה.
צה"ל השתלט על חלקים ניכרים מביירות, בירת לבנון. באוגוסט, חודשיים לאחר תחילת המבצע, פינה צה"ל את בית הפרלמנט במערב ביירות על-מנת לאפשר התכנסותו לשם בחירת בשיר ג'ומייל למשרת הנשיא בלבנון. ג'ומייל נרצח ב-14.9.82, ביחד עם כמה מתומכיו, בפיצוץ בבניין המשרדים של מפלגתו באשרפייה. בעקבות זאת, נכנסו אנשי הפלנגות הנוצריות של אלי חביקה למחנות הפליטים הפלשתיניים, סברא ושתילא, וטבחו בתושביהם. ועדת כהן שמונתה עוד באותו חודש בעקבות לחץ ציבורי כבד, דרשה ששר הביטחון להתפטר ומתחה ביקורת חריפה על מנחם בגין.
בינואר 1985 החל פינוי צה"ל מלבנון שנמשך עד יוני אותה שנה. בדרום לבנון נותרה רצועת ביטחון בשליטת צה"ל וצד"ל (צבא דרום לבנון). באזור זה הוקם ארגון החיזבאללה כזרוע של חזון ייצוא המהפכה מבית מדרשן של משמרות המהפכה האירניות, בלבנון.
הדעות לגבי כדאיות המבצע היו חלוקות. עם זאת, הישג אחד לפחות נרשם לזכות מבצע של"ג: בעקבות מגעים בהובלת יועץ שר הביטחון, האלוף (במיל') אברהם קמחי, ומנכ"ל משרד החוץ, דוד קמחי, עם פיליפ חביב, סוכם על פינוי ראשי אש"ף מביירות. ערפאת ואנשיו נמלטו לתוניס והקימו שם את מפקדתם מחדש.
צילום: שלמה בוחבוט, התנתקו מאיתנו
צילום: חיים ברביבאי, הקיצוצים והקטיושות
צילום: יהודה שביט, לא שאלו אותנו
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה