העליון: 45,000 שקל הוצאות בבקשת סרק לייצוגית

שופטת בית המשפט העליון, ענת ברון, הטילה (יום ג', 17.5.22) הוצאות בסכום גבוה של 45,000 שקל, כאשר קבעה שמונח בפניה "הליך סרק שמעצם טיבו טומן נזק למוסד הייצוגי". מדובר בבקשה לתביעה ייצוגית שהגיש שלמה כתראן, באמצעות עו"ד תומר אפלדורף נגד חברת דרך ארץ הייווייז, מפעילת כביש 6.

בבקשה נטען, כי דרך ארץ הפרה עד 2018 את חובתה לפרסם ברשומות את עידכון תעריפי השימוש בכביש. בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט מנחם רניאל) קיבל את הבקשה בקובעו, כי אומנם מדובר במחיר ולא באגרה ולכן אין חובה חוקית לפרסמו ברשומות - אך דרך ארץ הייתה מחויבת לכך מכוח החוק להפעלת הכביש ולכן הפרה חוזה עם לקוחותיה כאשר נמנעה מפרסום זה. הוא קבע, כי יש לדון בתביעה למתן פיצוי בדמות ההפרש בין המחיר שפורסם ברשומות לבין זה שנגבה בפועל.

ברון קיבלה את ערעורה של דרך ארץ וקבעה שהבקשה אינה ראויה להידון בתביעה ייצוגית. לדבריה, גם אם דרך ארץ הפרה את החוזה עם לקוחותיה - הרי שמושכלות יסוד בדיני חוזים שומטות את הקרקע מתחת לקביעתו של רניאל. הפרת חוזה מעניקה לנפגע את האפשרות לבחור בין ביטול החוזה לבין אכיפתו, ולצד זאת הוא זכאי לפיצוי על הנזק שנגרם לו. במקרה זה, אין מקום לבטל את החוזה, שכן מי שמשתמש בכביש 6 - עושה זאת מרצונו. גם אכיפת החוזה אינה מעשית, שכן מאז ספטמבר 2018 מפרסמת החברה ברשומות את עידכון תעריפיה.

לפיכך, נותרה לדיון האפשרות של מתן פיצוי - בה בחר רניאל - אך הוא טעה, קובעת ברון. הזכות לפיצוי נובעת משלושה תנאים מצטברים: נזק; קשר סיבתי עובדתי בין ההפרה לבין הנזק; וצפייתו של המפר שההפרה תגרום לנזק. במקרה זה, ספק רב אם ההפרה גרמה נזק לנהגים וקשה לראות כיצד מצבם היה שונה אילו הייתה דרך ארץ עומדת בחובת הפרסום ברשומות. הנהגים לא השתמשו ברשומת לצורך התעדכנות; התעריפים המעודכנים פורסמו בעיתונים ובאתר של דרך ארץ, והיו זמינים לכל שואל במרכז השירות שלה. חברת כביש חוצה ישראל, שהיא המאסדר של כביש 6, סברה שבכך עמדה דרך ארץ בתכלית שבבסיס חובת היידוע - וברון אומרת שאין עילה להתערבות בעמדת המאסדר.

חשש מניצול לרעה

צילום: ברון. בלתי צודק להעניק פיצוי [צילום: לע"מ]

ברון מוסיפה, כי יהיה זה בלתי צודק להעניק פיצוי לנהגים. מדובר בהפרה טכנית של חובת היידוע, לא הוכח נזק כלשהו בשל הפרה זו, ומצד שני - הסכום הנתבע היה מיליוני שקלים. קבלת תביעה כזו הייתה עלולה להרחיק יזמים אחרים מפרויקטים דומים, מה שהיה פוגע באינטרס הציבורי. דרך ארץ פרסמה את התעריפים בדרכים אחרות ויעילות יותר; ויש להביא בחשבון שחלפו 30 שנה מאז נקבעה חובת הפרסום ברשומות.

לאור כל אלו, קובעת ברון, אין מקום לניהולו של ההליך הייצוגי. "התובענה הייצוגית נועדה לשמש כאמצעי אפקטיבי למיצוי הדין, להגברת אכיפת החוק, לקידום הרתעה יעילה, למימוש זכות הגישה לערכאות ולמתן סעד הולם לנפגעים. בד-בבד, קיים חשש מפני ניצול לרעה של הכלי הייצוגי, תוך גרימת נזק לנתבע או לקבוצה המיוצגת, ואף לציבור בכללותו", היא מציינת. במקרה הנוכחי "איני סבורה כי ניתן להצביע על תועלת שתצמח מהליך זה, ולא יהיה זה מרחיק לכת לומר שמדובר בהליך סרק שמעצם טיבו טומן נזק למוסד הייצוגי. כפי שכבר הוברר, בקשת האישור אינה מבססת נזק שנגרם לחברי הקבוצה ולו לכאורה, ואף אינה תורמת לקידום תכליות אחרות הרלוונטיות לחברי הקבוצה".

לסיום אומרת ברון, כי "בשים לב לתוצאה, ומשהוברר כי מדובר בהליך שאין זה ראוי לקדמו כהליך ייצוגי בראי תכליותיו של חוק תובענות ייצוגיות", ישלם כתראן הוצאות בסל 40,000 שקל לדרך ארץ ו-5,000 שקל לחברת כביש חוצה ישראל. המשנה לנשיאה בדימוס ניל הנדל והשופט עופר גרוסקופף הסכימו עם ברון. את דרך ארץ ייצגו עוה"ד עמית דר ויובל גרייבסקי, ואת חוצה ישראל - עו"ד שי ארז.