בית החולים הדסה עין כרם יפצה מורה שהותקפה מינית בשנת 2013 בידי נער במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים - קובע (16.1.22) סגן נשיאת בית משפט השלום ברמלה, מנחם מזרחי. בית החולים ישלם למורה 36,000 שקל, וישפה ב-107,000 שקל את הביטוח הלאומי על הפיצוי ששילם לה.
בית הספר בו מדובר מנוהל במחלקה הפסיכיאטרית לילדים ונוער בהדסה עין כרם. בית החולים קובע מי יכול ללמוד בו מבחינת מסוכנות וצרכים, ומשרד החינוך קובע את תכני הלימוד ואת סגל המורים. התוקף היה באותה עת בן 16.5 ואושפז בין היתר בשל אונות יתר; המורה הייתה בת 59. היא טענה, כי לאחר מספר מקרים בהם השמיע הנער כלפיה הערות מיניות, הוא נכנס לכיתה באחד השיעורים והתחכך באחוריה תוך אמירות מיניות.
לטענתה, מנהלת בית הספר לילדים מאושפזים, עדנה פינצובר, הגיבה בלגלוג ואמרה ב"הומור" שעל המורה לשמוח שנער בן 17 מתעניין בה ולבדוק האם תגובתה אינה מוגזמת. הנער הושעה לשלושה שבועות ולאחר מכן הוחזר ללימודים. עוד טענה המורה, כי בעקבות האירוע נאלצה לפרוש ואינה עובדת מאז 2014. היא טענה לנכות נפשית של 30%, אך מומחית בית המשפט קבעה נכות של 10% ומזרחי אימץ קביעה זו. הדסה טענה שהמורה מעולם לא דיווחה על חשש כלשהו מהנער ולא ביקשה להרחיקו, וכי לאחר האירוע היא עשתה כמיטב יכולתה לסייע למורה.
הרופאה הטילה את האחריות על המורה
מזרחי קובע תחילה, כי אין ספק שהאירוע התרחש. הוא מקבל במלואה את עדות המורה, כולל אזהרתה לצוות הרפואי לפיה "שהנער לא מתאים להיכנס לבית הספר, הוא לא מתאים ללמידה בשלב זה" וכולל התרעותיה המוקדמות על הסכנה הנשקפת ממנו. במרכז פסק הדין קובע מזרחי את אחריותו של בית החולים, תוך שהוא מעיר על הימנעותו מהבאת מסמכים רבים שניתן היה להציג. הרישומים בבית החולים מזמן אמת היו חלקיים, אך היה בהם כדי לאושש את המסוכנות המוגברת של הנער ביום האירוע.
מזרחי מותח ביקורת על אחראי האשפוז ביחידה אז והיום, ד"ר אנה קיאנסקי. מעדותה עלה, כי היא רעננה את זכרונה ממסמך כלשהו המצוי בבית החולים - אך מסמך זה לא הוצג. בניגוד לעמדה הנחרצת שהציגה בתצהירה, בעדותה אישרה קיאנסקי שהנער לא היה יכול ללמוד בלא אישורה. היא גם אישרה שהנער סבל מבעיות נפשיות בתחום המין, שהוא תקף קודם לכן נער אחר ושתקיפה מינית נוספת הייתה אפשרית.
קיאנסקי תהתה מדוע הנער לא תקף נשים אחרות, אך מזרחי מבהיר: "אין לקבל גישה שכזו המניחה את האשם לפתחה של התובעת ואין להסיק דבר מן העובדה שהנער תקף רק את התובעת ולא נשים אחרות". והוא מסכם: "מעדותה ניתן למצוא תמיכה לעמדת התובעת, שלפיה לצוות הרפואי, ובעיקר לד"ר קיאנסקי עמדה רפואית, פסיכיאטרית ברורה המאשרת את שילובו של הנער הפוגע בלימודים בבית הספר, ואם החלטתה פותח בפניו את השערים, המסקנה היא שהחלטתה יכולה גם לסגור אותם בפניו".
על עדותה של פינצובר אומר מזרחי, כי "למרבה הצער, הסתבר מעדותה, כי גם לאחר קרות האירוע לא עשתה תחקיר שבו ירדה לפרטי פרטים הן לצורך בירור העובדות והן כדי להפיק לקחים לעתיד כדי למנוע הישנות מקרים שכאלה... אחריתו מעידה על ראשיתו - אם גם לאחר המעשה המיני החמור התנהלה כלפיו העדה בקלות ראש, אזי יש להניח כי זה היה הלך נפשה גם קודם לכן נוכח דברי התובעת והיא לא טרחה לקדם פני רעה בנקיטת צעדי מנע סבירים". המורה פנתה מראש לפינצובר, אך זו לא עשתה דבר - מסכם מזרחי.
בית החולים לא נקט אמצעים סבירים
מזרחי מטיל את האחריות הן על משרד החינוך והן על הדסה. משרד החינוך כשל בכך שלא העניק למורה "סביבת עבודה בטוחה מפני הסיכון שניתן היה לצפות אותו, שלמרבה הצער התממש, וזאת במיוחד כאשר דנים אנו בסביבה לימודית אשר הסיכון המובנה בה רב יותר ומיוחד יותר מן הסביבה הלימודית בבית ספר רגיל". ואילו הדסה "כשלה בכך שלא פיקחה על אותו קטין פוגע, שהיה בעל סיכון מובנה
לביצוע תקיפה מינית, אישרה את חזרתו לתחומי בית הספר, בלא שנקטה בעניין זה באמצעים סבירים למניעת התממשות הסכנה". הוא קבע, כי המשרד ובית החולים ישאו בחלקים שווים בנזקיה של המורה, אולם בפועל המשרד נפטר מתשלום בשל הפיצוי ששילם הביטוח הלאומי.
הדסה חויבה גם בהוצאות בסך 28,000 שקל למורה ולביטוח הלאומי, ובהוצאות בסך 28,000 שקל לעיריית ירושלים לה שלחה הודעת צד ג' שנדחתה; משרד החינוך ישלם לעירייה 60,000 שקל. התובעת חויבה לשלם 3,000 שקל לאוצר המדינה בשל התנהלות דיונית מכבידה. את התובעת ייצג עו"ד יעקב לחיאני, את הביטוח הלאומי ייצג עו"ד שון הלין, את משרד החינוך ייצג עו"ד יוסי מושקוביץ, את הדסה ייצג עו"ד חיים זליכוב, ואת העירייה - עו"ד אלי גדות.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה