בג"צ: תומרקין התנצל על התבטאויותיו רק כדי לרצות את שרת החינוך

בג"צ פרסם הערב (יום ב', 19.4.04) את נימוקיו לדחיית 3 העתירות שהוגשו נגד ההחלטה להעניק את פרס ישראל בתחום הפיסול ליגאל תומרקין.

כזכור, בשל דחיפות העניין, פרסמו השופטים אליהו מצא, מרים נאור וסלים ג'ובראן את החלטתם בשבוע שעבר, והיום פורסמו נימוקי ההחלטה [להשתלשלות האירועים עד כה, ראו ידיעות קודמות].

מדובר בעתירות שהגישו חבר הכנסת שאול יהלום (מפד"ל), באמצעות עורכי הדין פנחס מעוז ומאיר הופמן; עורך הדין התל אביבי גיל איכבום, המייצג את עצמו; התנועה להגינות שלטונית, באמצעות היו"ר שלה, מרדכי איזנברג, וכן עורך הדין מוטי ציבין, המייצג את עצמו ואל"מ (במיל.) חיים כרמי מקריית טבעון, המיוצג בידי עו"ד נחמה ציבין.

העתירות כוונו נגד שרת החינוך, לימור לבנת ונגד ועדת השופטים לפרס ישראל בתחום הפיסול, בה היו חברים השנה פרופ' אברהם רונן, מהחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל-אביב (יו"ר); פרופ' ג'ון בייל, מי שהיה מנהל "בצלאל"; וד"ר אסתר לוינגר, מהחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת חיפה.

השופט מצא: פסיקת בג"צ בעניין שמואל שניצר היתה מוטעית

בנימוקיהם, קובעים השופטים כי "ככלל - ובנתון למקרים נדירים כמבואר לעיל - החלטת ועדת שופטים לפרס ישראל להעניק פרס פלוני לפלוני, שנתקבלה בתום-לב, אינה מקימה עילה משפטית להתערבות בית המשפט בתוכן ההחלטה".

בעתירה שהגיש חבר הכנסת לשעבר אדיסו מסאלה נגד ההחלטה להעניק את פרס ישראל בתחום העיתונות הכתובה לשמואל שניצר בשנת 97', בשל מאמר גזעני לכאורה של שניצר על הציבור האתיופי, הורו השופטים לוועדה לשקול מחדש את החלטתה תוך שימת-לב למאמר שפירסם המועמד ולתוצאות הליך משמעתי שננקט נגדו בעטיו של אותו מאמר, מאחר וחלק מהנתונים הדרושים להחלטה לא היו בפניה.

על-כך אומר כעת השופט מצא, כי "מסופקני אם התערבות בית המשפט בהחלטת ועדת השופטים בעניין מאסלה עלתה בקנה אחד עם כלל זה, ונראה כי בפסיקתו בפרשת סיעת המפד"ל [עתירה שהגישה הסיעה נגד שר החינוך דאז יוסי שריד, על ההחלטה להעניק את פרס ישראל לשולמית אלוני; נ.ש.] עשה בית המשפט מאמץ לצמצם ככל האפשר את השפעת פסק דינו בעניין מאסלה על הכרעתן של עתירות דומות בעתיד".

תקנון פרסי ישראל הוא וולונטרי ואינו בגדר חוזה מחייב

בהתייחסם לפן הנורמטיבי של תקנון פרסי ישראל, קבעו השופטים כי "הנושאים הקשורים בהענקת פרסי ישראל - ובהם דרכי הצגת המועמדים, מינוי ועדות השופטים, כללי הדיון לפניהן וסמכות שר החינוך לאשר את החלטותיהן - הוסדרו בתקנון פרסי ישראל. משלא עוגן בחקיקה כלשהי, התקנון הוא מסמך וולונטרי. על-פי מהותו וסיווגו המשפטי הריהו בגדר פעולה משפטית שאינה בבחינת חוזה, שבהתאם להוראת סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, מתאים להחיל עליה - על דרך האנלוגיה ובשינויים המחוייבים - את הסדרו של סעיף 33 לחוק".

סעיף 33 קובע, כי "חוזה שלפיו יינתן ציון, תואר, פרס וכיוצא באלה על פי הכרעה או הערכה של אחד הצדדים או של אדם שלישי, אין ההכרעה או ההערכה לפי החוזה נושא לדיון בבית משפט".

"על-פי התפיסה המקובלת", ציין מצא, "חוזה למתן ציונים אינו שפיט". עם זאת, "תקנון פרסי ישראל, אף שלא עוגן בחקיקה, איננו בגדר 'חוזה' או 'פעולה משפטית' אחרת מתחום המשפט הפרטי. מנקודת מבטו של המשפט המינהלי, ניתן להשקיף על התקנון כעל מסכת של הנחיות פנימיות שפורסמו על-ידי שר החינוך, במטרה להסדיר נושאים שונים הקשורים בהענקת פרסי ישראל. זאת ועוד: אף שהתקנון הוא בגדר מסמך וולונטרי, הרי שלמוסד אותו הוא מסדיר - פרס ישראל - יש אופי ממלכתי מובהק".

"מנגנון ההכרעה שנקבע בתקנון, לבחירת מקבלי פרס ישראל, מזכיר מאוד במהותו גוף שלישי שמונה בגדר חוזה למתן ציונים, והוטל עליו לקבוע על-פי הכרעתו או הערכתו הבלבדית, בדבר הענקתם של ציון, תואר או פרס".

התקנון מורה עוד, כי דיוני הוועדות יהיו סודיים וכי עד לפרסום החלטותיהן יישמרו בסוד גם שמות השופטים החברים בכל ועדה.

התנצלותו של תומרקין נועדה לרצות את שרת החינוך

השופט מצא אף חיווה את דעתו על תומרקין, עליו אמר כי "אכן הוברר, כי תומרקין הוא בעל לשון בוטה והליכות מחוספסות, הנמנה עם העולבים ושאינם נעלבים, שלהבעת השקפותיו נוטה להיזקק לביטויים קשים וחריפים ואינו מהסס להכפיש אוכלוסיות שלמות מקרב הציבור, תוך שימוש בלשון גורפת ומכלילה".

בחודש פברואר השנה, לאחר שהחלה הסערה הציבורית סביב ההחלטה להעניק לו את הפרס, שיגר תומרקין מכתב לשרת החינוך, בו הגיב על הטענות שהועלו נגדו. את חריפות התבטאויותיו ייחס לאכפתיות שלו לכל המתרחש. ומבלי להכחיש את רוב ההתבטאויות שיוחסו לו, הודה לאמור: "אני חושב שבאמת הגזמתי פה ושם, שנפגעו אנשים שלא רציתי ולא התכוונתי לפגוע בם כלל ועיקר".

על התנצלות זו, אמר השופט מצא: "התנצלות זאת - שנוסחה בלשון מינורית עד מאוד - נועדה אך להמעיט מרישומן של המחאות ששיגרו אנשי ציבור שונים לשרת החינוך בעקבות החלטתה הראשונה של ועדת השופטים להעניק לו את הפרס".

שרת החינוך מהווה, למעשה, חותמת גומי של הוועדה

השופטים אישרו, למעשה, כי שרת החינוך מהווה חותמת גומי של ועדת השופטים: "סמכות האישור הנתונה בידי שר החינוך נועדה לאפשר לו לפקח על תקינות פעילותן של ועדות השופטים לפרס ישראל, ואין סמכות זו מתירה לשר להתערב, מטוב עד רע, בהכרעותיהן ובהערכותיהן של הוועדות לגופן".

"הפיקוח שבידי שר החינוך לקיים מוגבל לבחינת הפן הארגוני-ממוני של פעולת הוועדה וכן לבחינה, אם הדיונים שהתקיימו לפניה ותהליך קבלת ההחלטה על-ידה, עולים בקנה אחד עם הוראות התקנון ואף עומדים במבחני התקינות המינהלית של המשפט הציבורי".

בסיום דבריו, אמר השופט מצא: "לא אצא ידי חובה אם לא אוסיף, כי החלטה להעניק את פרס ישראל לפלוני - הגם שהיא כמעט חסינה מפני התערבות מהותית בשיקוליה מצדו של שר החינוך, ואף מפני ביקורת שיפוטית - אין היא חסינה מפני ביקורת ציבורית. וזה, לטעמי, גם דינה הראוי של ההחלטה להעניק את פרס ישראל בתחום הפיסול לתומרקין, שאף היא פתוחה לביקורתו של הציבור הרחב".

השופטת נאור: ראוי ששמות המועמדים יובאו
לידיעת הציבור לפני שהם עולים לדיון בוועדה

השופטת מרים נאור, שהצטרפה לדעתו של השופט מצא, הוסיפה מספר הערות. "מאז פסק הדין בפרשת מאסלה נעשים, שוב ושוב, ניסיונות לערב את בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטות ועדות השופטים או שרי ישראל להעניק את פרס ישראל לפלוני או לאלמוני", ציינה נאור.

"מקובלת עליי עמדתו של חברי, כי עלינו להימנע מהתערבות בשאלות הנוגעות למתן הפרס, וזאת בסייגים מצומצמים שהוא מונה (ניגוד עניינים, שחיתות וכיוצ"ב). לכל אחד משופטי בית משפט זה, כאזרח במדינה, עמדה ערכית משלו בשאלה אם ראוי פלוני לפרס המכובד הניתן בשם כולנו, אם אינו ראוי לאיצטלא זו. עמדות אישיות אלה ישמור כל אחד מאתנו לעצמו, ואל-לנו להפוך את בית המשפט לועדת-על לאי-הענקת פרסים".

"כשלעצמי", הוסיפה השופטת נאור, "יש לי הרהורים בשאלה אם לא ראוי לתקן את תקנון הפרס באופן ששמות המועמדים יובאו לידיעת הציבור. המידע על "ההתבטאויות" (וטענות אחרות) מגיע לעיתים רק בדיעבד, אחרי החלטת הוועדה".

"מן הראוי, לדעתי", ציינה נאור, "לשקול אם לא הגיעה השעה לחשוף את שמות המועמדים קודם לקבלת ההחלטה. אם יתאפשר לציבור לפנות לוועדה מראש, וכמובן יתאפשר למועמד שהוועדה שוקלת להעניק לו את הפרס להגיב על המיוחס לו, עשוי הדבר לשפר את מנגנון קבלת ההחלטה. גם אמון הציבור בהחלטה יגבר. אכן, כפי שציין חברי השופט מצא, החלטה בדבר מתן הפרס תהיה תמיד חשופה לביקורת הציבור, וענייני מתן הפרס מקומם בתחום זה, ולא בתחום הביקורת השיפוטית".

בתנועה להגינות שלטונית מביעים סיפוק מהביקורת על תומרקין

יו"ר התנועה להגינות שלטונית, מרדכי איזנברג, מביע שביעות רצון מהתבטאויותיו של בג"צ על חתן פרס ישראל: "אכן, בית המשפט התרשם מן החומר שהוגש בפניו כי יגאל תומרקין הינו איש בוטה, שהתנהגותו מאופיינת בזלזול והכפשה של ציבורים שונים במדינה. אמנם, מנימוקים משפטיים החליט בג"צ שלא להתערב ושלא לשנות את ההחלטה. אולם אין ספק, כי קיים קונצנזוס רחב כי יגאל תומרקין אינו ראוי לקבלת פרס ישראל ויש להצטער על שוועדת המומחים לא שיקללה נתונים אלו בהחלטתה".

בג"צ 2779/04 עו"ד גיל איכבום נ' שרת החינוך והתרבות ואח';
בג"צ 2769/04 ח"כ שאול יהלום נ' שרת החינוך והתרבות ואח';
בג"צ 2850/04 התנועה להגינות שלטונית ואח' נ' שרת החינוך, התרבות והספורט ואח'