גלאט-ברקוביץ' דורשת להורות על גילוי המקור שסייע בחשיפתה

"הפרקליטה המדליפה", עו"ד ליאורה גלאט-ברקוביץ', המואשמת בהדלפת מסמך חיקור הדין ופרטים נוספים מחקירת פרשת סיריל קרן, מבקשת (יום ה', 15.4.04) מבית משפט השלום בתל אביב להורות על גילוי המקור המכונה "נשר" שסייע למשטרה לחשוף את ההדלפה ואת העובדה שהיא המדליפה.

בעבר פרסמו כלי תקשורת שונים, כי אותו "נשר" אינו אלא כתב חדשות ערוץ 2, משה נוסבאום, אולם הוא הכחיש זאת נמרצות.

כזכור, משפטה של מי שמכונה "הפרקליטה המדליפה" נפתח לפני כחודש וחצי והוא מתנהל בפני השופטת חיותה כוחן. סעיפי האישום נגד גלאט-ברקוביץ': גילוי בהפרת חובה, מירמה והפרת אמונים. העונש המירבי הקבוע בחוק, בגין עבירות אלה, הינו 3 שנות מאסר.

השר לביטחון פנים הטיל חיסיון על זהותו של המקור

סניגוריה של הפרקליטה, עורכי הדין יהושע רזניק וז'ק חן, הגישו עתירה לגילוי ראיה שהוטל עליה חיסיון מכוח סעיף 45 לפקודת הראיות. השר לביטחון פנים, צחי הנגבי, חתם על תעודת חיסיון "מטעמי אינטרס ציבורי חשוב", בה נאמר כי כל פרט או מידע שיש בו כדי לגלות זהותו של המקור המכונה בחומר החקירה בתיק זה "נשר", לרבות תכנו של מסמך המצוי במעטפה, הינו חסוי.

בנימוקי החיסיון ציין השר, כי גילוי מידע זה או מסירתו, יש בהם כדי לפגוע בעניין ציבורי חשוב, באשר הם עשויים "לפגוע בשיתוף פעולה של הציבור עם גורמי חקירה".

הסניגורים: הצורך בגילוי עדיף מהעניין שלא לגלות

ואולם, טוענים הסניגורים, "הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק, עדיף מן העניין, אם קיים בכלל בנסיבות התיק דנן, שלא לגלותה", ולכן על בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו הקבועה בסעיף 45 האמור ולהורות על הסרת החיסיון.

בעתירה, מצטטים עורכי הדין רזניק וחן תרשומת שערך ראש מח"ש לשעבר ומי שהיה חבר בצוות החקירה שמונה לחקור את ההדלפה, ערן שנדר, שנפגש עם המקור "נשר". על-פי התרשומת, שנדר פנה ל"נשר" מיוזמתו, ולאחר שנפגש עימו קיבל רשות לצלם ממנו את מסמך חיקור הדין. "נשר" אמר לשנדר, כי "זה המסמך או צילומו שפורסם בתקשורת". מכאן מסיקים הפרקליטים, כי ככל הנראה "נשר" הוא איש תקשורת.

עוד נאמר בתרשומת שניהל שנדר, כי בטרם מסר לו "נשר" העתק מהדפים, הוא מחק את מספרי הפקס שהיו בראשם וקרע את חלקם העליון, לבל יתאפשר כל זיהוי של המקור להם. "'נשר' סירב לשתף פעולה בנסיונותי להתחקות אחר זהות המקור", נאמר עוד בתרשומת. "את שמו של 'נשר' רשמתי על פתק, אותו שמתי במעטפה שתישמר בכספת מודיעין מח"ש".

יחסים מיוחדים ומסווגים בין "נשר" לראש מח"ש היוצא

בעתירה, טוענת גלאט-ברקוביץ' כי בין המכונה "נשר" לבין ראש מח"ש היוצא התקיימו קשרים הנוגעים לעבודתו של האחרון. זאת הם מסיקים מהשאלה שהפנה "נשר" לשנדר, כשביקש להיפגש עימו: "לשם מה, אני הרי בחופש". מהעובדה שאת הפגישה יזם שנדר, ומהאופן בו נענה "נשר" לבקשה לקיום הפגישה לאחר שלמד על מטרתה, מסיקה העותרת כי מדובר בקשרי עבודה סדירים, וקשרים שנשאו אופי מסווג (עצם הכינוי "נשר"). עוד היא מציינת, כי "במוסרו את המסמך שפורסם בתקשורת, ידע 'נשר' כי הוא עושה כן בסייעו לחקירה שנועדה לאתר את מוסר המסמך לתקשורת".

כדי להשלים את התמונה נציין, כי אנשי המחלקה לזיהוי פלילי במשטרה לקחו את צילומי מסמך חיקור הדין שהעביר להם שנדר, והשוו אותו לעותק מסמך חיקור הדין שנתפס אצל גלאט-ברקוביץ'. יומיים לאחר מכן התקבלה תשובת המעבדה, לפיה ניתן לקבוע ברמות שונות של ודאות בהתייחס לכל דף ודף, על-כך שהמסמכים שמסר "נשר" ושפורסמו בתקשורת מקורם במסמכים שנתפסו אצל גלאט-ברקוביץ'. מאוחר יותר שימשה עובדה זו את החוקרים במהלך החקירה של הפרקליטה כראיה לכך שהיא זו שמסרה את המסמך לעיתונאי. בעקבות גילוי זה וגילויים נוספים, הודתה הפרקליטה במעשיה.

טענה ל"הגנה מן הצדק"

לפני כשבועיים ביקשה הנאשמת לבטל את כתב האישום נגדה, לאחר שהעלתה טענה מקדמית של "הגנה מן הצדק", שמשמעותה: אין לברר את אשמתו או חפותו של הנאשם, משום שאין באפשרותו של בית המשפט להעניק לנאשם משפט הוגן או שיש בניהול המשפט פגיעה בחוש הצדק וההגינות המשפטית.

הפרקליטה הבכירה לשעבר טענה, כי "העמדה לדין מכוח סעיף זה, בנסיבות דומות לכתב האישום שבפנינו, הינה נדירה ביותר ותקדימית. למעשה, זהו כתב האישום הראשון והיחיד מסוגו במהלך כל שנות קיום המדינה". היא ביקשה לתקוף את שיקול הדעת שהופעל בחקירת הפרשה ובהעמדתה לדין, וזאת בניגוד גמור למדיניות היועץ המשפטי לממשלה בפרשות קשות וחמורות של הדלפות הקשורות בעניינים של ביטחון המדינה ויחסי החוץ שלה, כמו גם בפרשות רבות של הדלפות מתוך חקירות משטרה.

לדבריה, היא מופלית לרעה לעומת האחראים להדלפה הנוכחית מחקירת שרון, והיא הועמדה לדין "משיקולים זרים" ותוך מימוש "אכיפה בררנית".

חשיפת זהותו של "נשר" היא נדבך נוסף בטענת "הגנה מן הצדק"

כעת, היא מבקשת להוסיף נדבך עובדתי נוסף, "אשר גם בו יש לקומם את המצפון, לדקור את העין ולצבוט את הלב, עד כדי כך שמן הדין ומן הצדק יהיה לבטל את כתב האישום נגדה". ואולם, "נדבך עובדתי זה מותנה בגילוי הראיה עליה הוטל חיסיון".

לטענתה, "אין לקבל מצב בו הגוף החוקר פרשת 'הדלפה', עושה זאת תוך הפעלת עיתונאי כסוכן משטרה שעל זהותו מוטל חיסיון. מצב זה מהווה סטייה מכל הכללים המוסכמים שביחסי תקשורת – מערכת אכיפת החוק, ויש בו לסכן את המרקם העדין שבין שתי מערכות אלה החיוניות כל כך בשמירה על הדמוקרטיה הישראלית".

עוד נטען, כי "מתוך הנתונים שהובאו לעיל מתברר, לכאורה, כי בין העיתונאי הסוכן לבין הגוף החוקר התקיימו יחסי עבודה... אין זה מתקבל על הדעת שהעיתונאי 'התנדב' למסור את האינפורמציה המפלילה ולכרות את ענף עיסוקו. מסתבר, כי בין העיתונאי לבין הגוף החוקר התקיימה מערכת יחסים אשר הביאה את העיתונאי הסוכן לגמול למפעילו על ידי מסירת המסמך המבוקש. אם אכן כך, הרי שהמדובר במצב בלתי נסבל לפיו הרשות החוקרת עצמה מקיימת יחסים של תן-וקח עם עיתונאי (להבדיל מהעותרת שרק נתנה ולא ביקשה או קיבלה דבר בתמורה)".

הנאשמת מוסיפה וטוענת, כי השר הנגבי שגה בהוציאו את תעודת החיסיון, באשר לדבריה אין בגילוי הראיה כדי לפגוע באינטרס ציבורי חשוב, שכן "לא זו בלבד שאין המדובר בשיתוף פעולה רגיל של הציבור, המקים את האינטרס לחסות את מוסר האינפורמציה, אלא שהמדובר בשיתוף פעולה שבנסיבות העניין כפי שנטען לעיל, יש בו כדי להזיק לציבור (בפגיעה הקשה בעבודה העיתונאית – נשמת אפה של הדמוקרטיה) ולא להועיל לו (שהרי אין המדובר בחשיפת עבירה קשה שמבצעה מסכן את הציבור)".

ת.פ. 10106/03 מדינת ישראל נ' ליאורה גלאט-ברקוביץ'