מרום

על-פי כתב האישום, בין גנור לבר-יוסף היו יחסי היכרות על-רקע שירותם בחיל-הים. בפגישות עם גנור בשנת 2009, הציע לו בר-יוסף לפעול יחד על-מנת לקדם את מינויו של האחרון לסוכן טיסנקרופ בישראל, במקומו של שייקה ברקת שמילא תפקיד זה; בר-יוסף רצה להפיק לעצמו תועלת כספית מכך. בהתאם לסיכום בין השניים, נפגש בר-יוסף עם מרום, שהיה אז מפקד חיל-הים, על-מנת לרתום גם אותו לפעול למינויו של גנור; לתמיכתו של מרום הייתה חשיבות מכרעת.

השלושה נפגשו ולאחר מכן יזמו בר-יוסף ומרום ביקור בישראל של וולטר פרייטג, מנכ"ל המספנות באותה העת, אליה דאגו להביא את גנור. למחרת התקיימה פגישה בלשכתו של מרום בנוכחות פרייטג ובר-יוסף אליה הוזמן גם גנור, שלא היה לו כל מעמד שיצדיק זאת, בעוד ברקת לא הורשה להשתתף בפגישה. גנור פעל במהלך הביקור, תוך הסתייעות במרום ובבר-יוסף, להפגין בפני פרייטג את קשריו במערכות השלטון ובחיל-הים, על-מנת לקדם את מינויו. בר-יוסף דאג, בין היתר, לארגן פגישה בין שר האוצר דאז, יובל שטייניץ, לבין פרייטג.

לטענת הפרקליטות, בין גנור, מרום ובר-יוסף התגבשו "הבנה, הסכמה וציפייה" לפיה מרום ובר-יוסף יקבלו גמול מגנור בעד פעולתם לטובת מינויו ובעד קידום עסקות רכש כלי השיט במסגרת תפקידם. לאחר ביקורו של פרייטג בישראל, ובעקבות מהלכיהם של גנור, מרום ובר-יוסף, החל מו"מ בין גנור לטיסנקרופ שבסופו הוא מונה לסוכן התאגיד במקום ברקת.

בתחילת שנת 2013 התעניינה קרן המחקר ישראל-גרמניה, תאגיד סטטוטורי העוסק בשיתוף פעולה מדעי בין המדינות, באיתור אפיקים להשקעת עשרות מיליוני אירו, במוסדות בנקאיים או אפיקי השקעה אחרים. במסגרת תפקידה כמנכ"לית הקרן ביקשה עתליה רוזנבאום, שהייתה מקורבת לגנור, לאתר בנקים שוועדת ההשקעות תבחן אפשרות להשקעה בהם. רוזנבאום פנתה לגנור, שהציע לה לפנות לבנק קרדיט סוויס, ואף תיאם לה פגישה עם נציגיהם, במטרה לקבל מהבנק עמלת תיווך.

גנור ביקש להימנע מהצגתו כמתווך בעסקה, ולפיכך פנה לשמרון וביקש ממנו לחתום במקומו על העסקה. שמרון הסכים חתם על הסכם התיווך מול הבנק כמתווך, על-אף שלא תיווך בעסקה. הבנק העביר לחשבונו של שמרון שני תשלומים כעמלה לפי הסכם התיווך: האחד בסך 40,000 דולר והשני בסך 100,000 דולר שמרון העביר לגנור את הראשון, בניכוי עמלה בסך 20% וכנגד חשבונית כוזבת על "ייעוץ".

לפני העברת התשלום השני, החלה בדיקה מקדימה בפרשה זו. שמרון רצה להעביר לגנור את התשלום הנוסף – 80,000 דולר (שוב, לאחר עמלה של 20%) - דרך בנק דיסקונט. בנק זה סירב להעביר את הסכום לחשבון נאמנות שפתח שמרון, שכן תשובותיו של שמרון בנוגע לעילת העברת הכספים לא הניחו את דעת קצינת הציות של הבנק. לכן, פעלו גנור ושמרון להעביר את הכספים ישירות מחשבונו של שמרון בקרדיט סוויס לחשבונה של חברה שבבעלות גנור בבנק הפועלים. גם בנק הפועלים ביקש מהשניים מסמכים שיבהירו את מהות העסקה ביניהם. הם העבירו לבנק מכתבים שהציגו מצגים כוזבים ואלה הביאו לכך שהבנק אישר את ההעברה.