"אי-אמירת אמת – כלי משמעותי בארגז של קירשנבאום"

"התמונה המתקבלת היא שלא זו בלבד שאי-אמירת אמת אינה מחסום בלתי עביר בפני הנאשמת, אלא שמדובר בכלי משמעותי בארגז הכלים שלה". כך אומר שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, ירון לוי, בפסק הדין בו הרשיע את סגנית שר הפנים לשעבר, פאינה קירשנבאום, בקבלת שוחד בסך 2.2 מיליון שקל.

לאורך פסק הדין, המשתרע על פני 1,058 עמודים, חוזר לוי שוב ושוב על חוסר האמון המוחלט שלו בגרסאותיהם של קירשנבאום ורמי כהן, לשעבר מנכ"ל משרד החקלאות, אשר הורשע לצידה. הוא קובע, כי השניים שיקרו הן לחוקרי המשטרה (לפני שבחרו לשמור על זכות השתיקה) והן בעדויותיהם בבית המשפט. לוי אומר: "מכנה משותף נוסף לשני הנאשמים, העובר כחוט השני לאורך גרסתם, טענותיהם וראיותיהם, הוא בניית מגדלי שקר, על פירורי אמת. לכאורה, בפי הנאשמים גרסה סדורה, שניתן היה לצפות מהם שימסרו אותה לאלתר. דא עקא, שלא כך נהגו הנאשמים בחקירתם. משנפל עליהם חשד לשחיתות אישית, תחת להסביר, הוליכו הנאשמים, תחילה את החוקרים, ואחר כך, את בית המשפט, סחור סחור, בגרסאות כזב.

"הגדיל הנאשם [כהן] לעשות, ובאצטלה מעושה של אביר הנחלץ להגן על רעייתו [בתיה כהן, שנדונה למאסר על תנאי בשל חלקה בפרשה] - ולדבריו, לכן נמנע מזימונה כעדת הגנה מטעמו - כל אימת שנתקל בראייה מסבכת, הטיל על כתפי רעייתו את האחריות למעשיו הפליליים, תחת המנטרה 'בתיה, אשתי, אני אוהב אותה, אבל היא פישלה'. מעין פתרון נוח שנשלף כל אימת שלנאשם היה קושי להסביר את התנהלותו. אילו אמת הייתה בטענתו זו של הנאשם, כי רעייתו אחראית למעשים, הדעת נותנת שמייד היה טוען זאת בפני החוקרים. לא כך נהג הנאשם. אילו אמת הייתה בטענתו זו של הנאשם, לא היה נמנע מהעדת רעייתו. ההסבר ההגיוני היחיד להימנעותו מהעדת רעייתו הוא שהנאשם ידע שרעייתו לא תאשר את גרסתו".

לדברי לוי, קירשנבאום וכהן החלו לשתוק בחקירתם - לטענתם בשל הדלפות המשטרה מהחקירה, תחושתם שהחוקרים מחפשים אותם וכי אין ערך לדברים שהם אומרים בחקירותיהם. "לכל אדם, בלא קשר לרום מעלתו - ואפילו הוא סגן שר, או מנכ"ל משרד ממשלתי - החשוד בפלילים, נתונה הזכות שלא לשתף פעולה בחקירה, ולהימנע ממסירת גרסה. עם זאת, נפסק שלא כל מה שכל נאשם רשאי לעשות, נאשם שהוא איש ציבור, צריך לעשות אפילו יש בליבו על המשטרה. כזכור, במועד החקירה, שני הנאשמים היו אנשי ציבור.

"שניהם שמרו, בנחת ובשלווה, על שתיקה ארוכה וממושכת משך כשנתיים וחצי לפחות – הנאשמת מיום 12.1.2015 והנאשם מיום 30.1.2015, עד תחילת משפטם, ובחלק מהפרשיות, תקופה ממושכת יותר, עד עדותם במשפט במהלך שנת 2018... התמונה המתקבלת מחומר הראיות היא שהם ניצלו את תקופת שתיקתם כדי ליצור גרסה בדויה ומתואמת ולמלא בהדרגה את פרטיה, חלקם בתיאום עם עדים שהאמת לא הייתה נר לרגליהם".

"ניכרו רוגזה ומזגה החם"

צילום: לוי. 1,058 עמודים [צילום: מרים אלסטר, פלאש 90]

כאמור, לוי אומר שוב ושוב שקירשנבאום וכהן שיקרו בעדויותיהם. כך למשל הוא אומר על גרסתה של קירשנבאום בנוגע לשוחד שקיבלה מהחברה לפיתוח השומרון: "גרסת הנאשמת היא גרסה מתוחכמת, הנשענת על חומר הראיות, שבו הנאשמת שולטת היטב. אך למרות תחכומה של הנאשמת גרסתה אינה מתיישבת עם המארג הראייתי הצפוף והמשכנע שהביאה המאשימה לביסוס גרסתה, ואינה מתיישבת אף עם ניסיון החיים ועם השכל הישר".

בהמשך אומר לוי: "למשמע עדות הנאשמת התרשמתי שמדובר בעדות 'מדוקלמת' - בגרסה שהוצגה באופן סדור, שקול ומתוכנן מראש, לאחר בחינה של חומר הראיות והתאמת הגרסה אליו. במהלך העדות יצרו דבריה השוטפים והרהוטים של הנאשמת תחושה בלתי נוחה מובהקת של העדר אותנטיות וספונטניות... עדות הנאשמת התאפיינה בשטף דברים רהוט וקולח, ולרוב היו דבריה מסודרים, שקולים ומדודים. ואולם לאורך חקירתה הנגדית, שהתקשתה להשיב על שאלות התובע, ניכרו רוגזה ומזגה החם ותשובותיה התאפיינו בהתחמקות ובהטלת אחריות על גורמים אחרים סביבה".

בפרשת השוחד מתנועת עזרא העולמית בראשותו של דניאל אלינסון, אומר לוי: "גרסאותיה המשתנות של הנאשמת אינן מעוררות אמון, בלשון המעטה. בחינתן מעלה את המסקנה שהנאשמת בחרה, בחירה אסטרטגית, להתאים את גרסתה לתשתית הראייתית שהתגלתה בפרשת התביעה, תוך כדי שהיא מצמצמת את יריעת המחלוקת ככל הניתן, מבלי להודות בדבר עבירה. אלא שאין בתחכום גרסתה של הנאשמת כדי לחפות על הרושם הבלתי מהימן שיצרה החשיפה לריבוי גרסאותיה בסוגיה זו – שלוש במספר – ולריבוי הסוגיות שלגביהן שינתה הנאשמת את גרסאותיה בנסיבות דומות.

"...דברי הנאשמת משקפים את אטימותה לניגוד העניינים העמוק שהתקיים בבירור ביחסיה עם אלינסון. מהתשתית הראייתית עולה שהנאשמת שימשה הצינור המרכזי להזרמת כספים ותקציבים לעזרא, ושבד בבד ביקשה וקיבלה, דרך קבע, טובות הנאה. גרסתה המיתממת, והצגת מערכת היחסים בינה ובין אלינסון כיחסי עבודה, חושפות את תעוזתה ואת חוצפתה. בחינת התנהגותה של הנאשמת מגלה שהיא חצתה כל קו אפשרי ביחסיה עם עזרא".

בפרשת השקעתה של קירשנבאום בחברת דון טבק, אומר לוי: "לא זו בלבד שגרסת הנאשמת אינה מתקבלת על הדעת, אלא שגרסתה בלתי מציאותית, וזאת בנוסף לחוסר האמון שמצאתי ליתן בה... חוסר הגיונה, חוסר היתכנותה ואף חוסר מהימנות גרסת הנאשמת זועקים מתוכנה... כדרכה של הנאשמת, לאורך כל הפרשיות במשפט, על גבי רסיס אמת היא המציאה גרסת בדים, שלא זו בלבד שאין לה ולא כלום עם המציאות, היא אף אינה אפשרית".

בפרשת השוחד מהמועצה האיזורית מגילות, אומר לוי: "ההתאמה, שלעיתים בוטה במלאכותיותה, בין גרסתה הכבושה של הנאשמת ובין ראיות המאשימה, מעוררת חשד כבד שלעיתוי העלאתה של גרסת הנאשמת השפעה מכרעת על תוכן הגרסה, באופן הפוגע במהימנות גרסתה הכבושה. בנוסף, לא השתכנעתי מכנות הסבריה של הנאשמת לשמירה על זכות השתיקה ולכבישת גרסתה. הטענה של הבחירה בזכות השתיקה בשל אובדן אמון במערכת, הפכה, למרבית הצער, למעין 'מנטרה'. מובן שלנאשמת הייתה נתונה הזכות לכלכל את צעדיה ולבחור בזכות השתיקה, אך בבחירה זו גלום אף הסיכון שנימוקיה לא יוכלו לשמש הסבר מספק לאי-מסירת גרסה מזכה".

בפיו של לוי ביקורת קשה גם על השדלן סטיבן לוי, שתיווך בשוחד בפרשת עמותת איילים: "בעדותו הסתבך לוי בהסברים פתלתלים, משונים ומשוללי היגיון למשמעות הפשוטה והברורה של הדברים... עם כל הצער שבדבר (בשים לב לכוונותיו הטובות בעבודתו עם איילים, ולרושם שההליך המשפטי בעניינו הותיר בו צלקות) אין מנוס מקביעה ברורה שהעד לא מסר אמת בבית המשפט, ניסה להסתיר ולטשטש את מעורבותו בהסכם השוחד, גרסאותיו פתלתלות, מתממות ונטולות כל היגיון".