עמית: להרשיע בזהירות בעבירת מין על-פי זיכרון מודחק

שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, ממשיך להחזיק בעמדתו בנוגע להרשעת עברייני מין על-פי זכרונות מודחקים שהתעוררו אחרי שנים רבות, ולפיה הדבר אפשרי - אך בזהירות יתרה ותוך הישענות על ראיות תומכות. הדברים נכללים במאמרו בנושא, המתפרסם ב"ספר מנחם פינקלשטיין" - לכבודו של השופט המחוזי בדימוס ומי שהיה הפרקליט הצבאי הראשי.

עמית כתב בשנת 2010 את חוות הדעת העיקרית בפסק הדין הראשון של בית המשפט העליון, בו נדונה שאלת הזכרונות המודחקים. באותו מקרה זוכה הנאשם מחמת הספק מאשמת ביצוע עבירות מין בבתו במשך 22-16 השנים שקדמו לתלונתה במשטרה. בית המשפט העליון הכיר עקרונית באפשרות של קיום זכרונות מודחקים אמיתיים, לצד קיומן של שלוש סכנות העלולות לעוות אותם: סוגסטיה (הטיה חיצונית), גם אם מעודנת ובלתי מכוונת; נטייה טבעית למילוי חסרים והשלמת פערים בזיכרון; וחשש ל"הקשחה" של הזיכרון עד שהמתלונן משוכנע באמיתותו. לכן, על בית המשפט לחפש ראיות מחזקות חיצוניות, כגון עדויות נוספות, מעשים דומים, הודאה או ראשית הודאה וסימנים רפואיים או נפשיים-התנהגותיים בזמן אמת.

פסק דין זה, אומר עמית, עורר ביקורת משני הצדדים. "מצד אחד, יש הסבורים כי בית המשפט קבע רף ראייתי גבוה יתר על המידה, ובכך חזר והכניס בדלת האחורית את דרישת הסיוע [בעבירות מין], על הקושי האינהרנטי בהשגת ראיות חיצוניות בעבירות מין במשפחה. מצד שני היו שטענו, כי כל עוד לא הוכרעה המחלוקת בין הקלינאים לבין אנשי המחקר, היה על בית המשפט להימנע מלקבל את עדותן של נפגעות העבירה ואת חוות הדעת של המומחים מטעם התביעה, זאת מאחר שאין בסיס מדעי או אמפירי לתזה של זיכרון מודחק שעולה לתודעה בחלוף שנים".

המחלוקת אותה מזכיר עמית היא בין אנשי הטיפול הקליני והשיח הטיפולי, לבין אנשי המחקר והשיח המדעי-מחקרי (כפי שהוא מגדיר אותם). בקרב הראשונים יש הסכמה נרחבת בדבר היתכנותה של התופעה, לה הם עדים במפגשיהם עם נפגעות של עבירות מין. האחרונים מחפשים הוכחה מחקרית לכך שייתכן שזיכרון יידחק עד כדי שכחה מוחלטת ויצוץ כעבור שנים, ואומרים שטרם מצאו אותה.

"לדידי, ההתקפה משני הצדדים מעידה על כך שפסק הדין מאזן נכוחה בין הזרם הקלינאי לזרם המחקרי בדרישתו לראיות חיצוניות נוסף על הזכרונות המודחקים", סבור עמית. את הצורך בראיות נוספות הוא מסביר בכך ש"הרשעה על סמך חלום או זיכרון מודחק בלבד של נפגעת העבירה אינה תופעה רצויה... אין לראות בטענה לזכרונות מודחקים מעין מילת קסם, אשר מחייבת את בית המשפט ליתן אמון בלתי מסויג בדברים, והיא אינה פוטרת את בית המשפט מלבחון את מכלול הראיות".

במקביל, ממשיך עמית, יהיה זה מרחיק לכת לקבוע שהטענה אינה קבילה ושמומחים אינם יכולים להעיד עליה. "אם אין כלים מדעיים לבחינת התופעה, כיצד ניתן לטעון שהיא אינה קיימת?", הוא שואל רטורית. בית המשפט אינו יכול לבלום עדות רק בשל החשש שמא היא שגויה, כשם אינו בולם מראש עדויות זיהוי או עדויות של לוקים בנפשם; השאלה היא המשקל שיינתן להן. "ובכלל, תופעות אנושיות מוכרות מכוח הניסיון האנושי והקליני מבלי שיהיו מגובות במחקר מדעי".