המאבק על חצר אלכסנדר מגיע לביהמ"ש

המחלוקת על הבעלות בכנסיית אלכסנדר נייבסקי בירושלים מגיעה לבית המשפט המחוזי בירושלים, לאחר שהמדינה הסכימה ככל הידוע להעביר אותה לידי ממשלת רוסיה במסגרת העסקה לשחרורה של נעמה יששכר מן הכלא הרוסי.

המתחם הסמוך לכנסיית הקבר בירושלים, הכולל כנסייה ומנזר רוסיים, נבנה בשנת 1887 בידי החברה הקיסרית הפרבוסלבית. במקור נועד המתחם להקמת קונסוליה רוסית ואכסניה לעולי רגל ממדינה זו, אך בשל ממצאים ארכיאולוגיים שנמצאו במקום - נבנו אלו במגרש הרוסים. הכנסייה קרויה על שמו של גיבור לאומי רוסי מהמאה ה-13, שהפך לקדוש של העיר סנט פטרסבורג (שהייתה אז בירת רוסיה). המחלוקת על הבעלות נובעת מן המהפכה הבולשביקית ב-1917: האם את נכסיה של רוסיה הצארית ירשה ברית המועצות (ואחריה רוסיה הנוכחית), או מי שנמלטו מן המדינה ורואים את עצמם כממשיכי הקיסרות. השליטה בנכסים הקדושים לנצרות בעיר העתיקה, ובמיוחד בכנסיית הקבר וסביבתה, חשובה ביותר לכנסיות השונות.

את ההליך המשפטי, בבית המשפט המחוזי בירושלים, יזמה (21.12.20) האגודה הרוסית The Orthodox Palestine Society of the Holy Land (בראשי תיבות: OPS). היא מערערת על ההחלטה לרשום את המתחם על שמה של ממשלת רוסיה (לאחר שזו ביקשה לרשום מחדש את הבעלות על שמה), אותה קיבלה המפקחת על המקרקעין שולי אבני-שוהם, ואשר הערעור עליה נדחה בידי הממונה על המרשם, שלומי הייזלר. האגודה טוענת, כי היא הבעלים הבלעדי של המתחם מזה 130 שנה, סמלה מופיע בחזית הכנסייה והיא נוהגת בו מנהג בעלים בלא כל ערעור מצידה של המדינה.

OPS מזכירה, כי יששכר נעצרה אשתקד ברוסיה [לאחר שבכליה נמצאו סמים] וטוענת, כי ככל הנראה המטרה הייתה שהיא תשמש כקלף מיקוח של ממשלת רוסיה מול ממשלת ישראל בנושאים שונים. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, טיפל אישית בנושא עד לשחרורה בינואר השנה. אז התברר, כי השחרור היה חלק מעסקה בין שתי הממשלות, כולל הסכמה של ממשלת ישראל להעביר לרוסיה את חצר אלכסנדר למרות שכלל איננה בבעלותה. באותה עת ממש (ב-31.12.19) פורסמה בקשתה של ממשלת רוסיה לרשום את המתחם על שמה - בקשה שהוגשה שנתיים קודם, אך לא התקדמה "מטעמים עלומים".

עוד טוענת OPS, כי ממשלת ישראל לא הכחישה את הפרסומים על זיקה בין העניינים, ואף אישרה אותם במשתמע או במפורש. בחודש שעבר אף הודיעה הפרקליטות לבית המשפט, בתיק קודם, כי בנושא זה "נדרשת התייחסות גורמים מדיניים בכירים לרבות ראש הממשלה". נתניהו אף עשה שימוש בחקיקה מנדטורית משנת 1924, והעביר את ההכרעה בסכסוך מבית המשפט לוועדת שרים מיוחדת האמורה לקום לצורך זה. לדבריה, זוהי הפעם הראשונה בה המדינה משתמשת באותה חקיקה בסכסוך שהיא כלל אינה צד בו, ועוד לפני שתחולת החקיקה הוכרעה בבית המשפט.

"השתלשלות עניינים חריגה זו מרחפת כעננה כבדה ביותר" על הרישום לטובת רוסיה, טוענת OPS. "הנסיבות החריגות האמורות מקימות חשש ממשי, כי ביסוד הליך הבקשה לחידוש רישום לא ניצבים שיקולים ענייניים, כי אם שיקולים שונים בתכלית - סמויים, זרים ופסולים לחלוטין - הנעוצים באותה עסקה שנרקמה בחדרי חדרים בין ממשלת ישראל לבין הפדרציה הרוסית, אשר די בהם כדי להובילו לביטולו של ההליך כולו". גם אם מדובר בצירוף מקרים בלבד, היא אומרת, אין מקום לקבל את בקשתה של רוסיה עד לבירור סכסוך הבעלות לגופו בבית המשפט, בפרט שאין כל דחיפות בבקשה זו.

"ניהול ההליך בידי המפקחת ובידי הממונה נעשה תוך תחושת דחיפות בלתי מוסברת, וכפיית לוחות זמנים נוקשים ובלתי אפשריים, בפרט נוכח מגבלות מגיפת הקורונה, אשר הקשו של OPS למצות זכות ההתנגדות המוקנית לה בדין", ממשיכה האגודה. ההחלטה מעתיקה כמות שהוא את הרישום הטורקי ("הממלכה הרוסית המפוארת") לפנקס השטרות הישראלי, תוך התעלמות מטענותיה והראיות הרבות שהציגה ולפיהן היא הבעלים של המתחם. לדברי OPS, אבני-שוהם והייזלר טענו שההליכים בפניהם אינם מתאימים לדון בטענותיה - אך פרצו את גבולותיהם כאשר נענו לבקשתה של ממשלת רוסיה. עוד היא אומרת כי לא ניתן להמשיך את הליך הרישום לאור הודעתו של נתניהו על העברת ההכרעה לוועדת שרים.

בערעורה אומרת האגודה, כי הייזלר טעה כאשר דחה את טענתה לפיה הרישום הטורקי היה פיקטיבי מיסודי ונועד לשמש כרישום על שם מושאל בלבד. עוד היא טוענת, כי הייזלר טעה כאשר קבע, כי רוסיה הנוכחית היא המדינה הממשיכה של רוסיה הצארית; לגישתה, היא לכל היותר מדינה יורשת. היא גם מעלה קשיים הקיימים לטענתה ברישום הטורקי (הקושאן) של המתחם על שמה של רוסיה הצארית, אשר מהם לדבריה התעלם הייזלר, כמו גם מהצהרותיה הכוזבות של ממשלת רוסיה בהליך הנוכחי. הערעור הוגש באמצעות עוה"ד שי גימלשטיין, אילן גולוד וישראל קליין, וטרם הוגשו תגובות המדינה וממשלת רוסיה.