כוחו של יום

יום בו נבראו ההרים נבראו העמקים. בהדי הדדי. בבריאה אחת. המפריד אינו יודע לא מה הוא הר ולא מה עמק, גם אם הוא עומד בפסגה, או גם עומד בגאי.

מי שנתן את החול, העניק את הקודש. בלי חול לא היה משמע לקדש.הוא לא היה יכול להתקיים. החול היה מכסהאת הימים שהיו נדמים כרצועה אינסופית של זמן, שהיה ויהיה פה נצח, ומאין בו אתנחתה של קודש, הוא לא היה גם חול. בלי קודש, לא היה משמע לחול. הוא היה משול כרצועה של זמן אין סופי שמאין בו רק קודש הקודש ברוויה גודשת עצמו, היה חשוב כחולין.

זה כוחה של שבת. לולי היא, אי-אפשר היה לו לכתוב לומר ששת ימים תעבוד, כי אין ששת ימים בלי יום אחד בסופם או בלי יום אחד בראשיתם. גם אי-אפשר היה לו לכתוב לומר ויום השביעי לה' אלוקיך, כי אם אין ששת ימים - גם יום השביעי איננו. זה כוחו של חול.

על כן, ביום בו נברא החול נברא הקדש, וביום בו קודשה השבת באו ימי החול להמתין לה, וחול הממתין לקודש הוא חול שיש בו קדושה.

פסגת השבת מקדשת את השפלה לרגליה. תלמים בשפלה, מחרשה, כרמים, מזמרה, היו מאוסים כגזרה, אילולי שבתויום אחד להחליף כוח בתחתית ההר.

ואילולי שבתו, לא היה חורש ולא היה בוצר עולה יום אחד חופשי ומשוחרר לגובהה של פסגה ממנה מתגלה השפל הכברכה.