דורנר, בהחלטתה האחרונה: ערוץ פלייבוי יישאר באוויר

בהחלטתה האחרונה כשופטת פעילה, הקריאה (יום ד', 3.3.04) השופטת דליה דורנר את החלטת בג"צ, בהרכב מורחב של 11 שופטים, שהצטרפו כולם לדעתה (אם כי שניים מהם תלו זאת בנימוקים שונים), בעתירות ארגוני נשים וחברי כנסת נגד שידורי הערוץ האירוטי 'פלייבוי' בישראל. הקראת פסק הדין היתה אות הפתיחה בטקס הפרידה של דורנר מבית המשפט העליון. לגופו של עניין קבעה דורנר: הערוץ חוקי ויישאר באוויר, באשר הוא חוסה בצילו של חופש הביטוי.

ערוץ פלייבוי עלה לשידור בחודש מאי 2001 בפלטפורמה הדיגיטלית של הכבלים ומייד אחר כך גם בלווין. סמוך לאחר מכן, תיקנה הכנסת את חוק התקשורת (בזק ושידורים - תיקון 25), שהוסיף לחוק את סעיף 6כה(2א), שאסר על שידורו של ערוץ שעיקר שידוריו הם משדרי מין. להפרת הוראה זו אף נקבעה סנקציה פלילית, בסעיף 6לז, של 5 שנות מאסר או קנס בגובה 7 מיליון ש"ח.

בשל כך, ערכה מועצת הכבלים והלווין שימוע ציבורי, ובעקבות עמדות שונות שהוצגו בפניה, היא פרסמה מדיניות חדשה, לפיה החוק חל על ערוצים של משדרי מין, אך לא על שידורים בשיטת "תשלום לפי צפייה" (pay per view), המאפשרת למנויים לרכוש משדרים בודדים מסוימים ולשלם עליהם בנפרד. לפיכך, עבר הערוץ לשדר בשיטת PPV ("שלם וצפה"), עד שבראשית חודש מרס 2002 הפסיק הערוץ את שידוריו באופן מוחלט, עקב קשיים במכירת משדריו על-פי תנאי המועצה.

באוקטובר 2001 עתרו לבג"צ חברת פליי טי.וי ובעל המניות העיקרי בה, יאיר חסון, בטענה כי התיקון אינו חוקתי בשל פגיעתו בחופש הביטוי, בחופש העיסוק, ובזכות הקניין. בעתירה נתבקש בית-המשפט לבטל את התיקון, להשעותו, או לחייב את המדינה בתשלום פיצויים עבור הפגיעה לה הוא גרם. העתירה טרם הוכרעה עד היום.

בינתיים, התקבל תיקון 27 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), ובו תוקן סעיף 6כה(2) לחוק. הסעיף בנוסח זה, שהוא גם הנוסח האחרון, העומד בתוקף כיום, אוסר על שידורים שיש בהם משום תועבה, כמשמעו בחוק העונשין, ובפרט שעניינם "הצגת אדם או איבר מאיבריו כחפץ זמין לשימוש מיני". בעקבות חקיקת הסעיף הופסקו באופן מיידי כל שידורי ערוצי המבוגרים. במקביל, פנתה חברת פלייבוי לבג"צ זה בבקשה לתקן את עתירתה, כך שתכוון אל תיקון 27.

שני הצדדים עותרים לבג"צ

לצד תיקון העתירה, פנו חברת פלייבוי וחברות הכבלים והלוויין למועצה בבקשה לאשר את הערוץ. בפני המועצה התקיים שימוע, ושני הצדדים מסרו לה חוות דעת משפטיות. כן קיבלה המועצה חוות דעת של יועציה המשפטיים, שתמכו באישור הערוץ. המועצה אף הוסיפה ופנתה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, שבתום מספר דיונים הגיש למועצה, את תשובתו ואת הבהרתו לתשובה. עמדתו היתה, כי החוק ניתן לפירושים שונים, ועל-כן למועצה נתונה רשות להחליט לפי שיקול דעתה.

לאחר החלטה ראשונה, בה הכריעה המועצה נגד הכשרת שידורי הערוץ, הפכה המועצה את החלטתה, שלטענתה התבססה על מבחן משפטי שגוי. בהחלטתה המתוקנת נאמר, בין היתר: "המועצה, לאחר שבחנה את מתחם הפירושים האפשריים למונח זה [של "חפץ זמין לשימוש מיני"] סבורה כי יש לפרשו כחל על מצבים בהם נוהגים בבן אנוש כבחפץ או ככלי נטול אישיות ורצון משל עצמו, ולא בכל מקרה בו הצגת אדם נועדה לעורר גירוי מיני או שאדם מוצג בהקשר מיני. המועצה שוכנעה, כי תכלית חקיקת התיקון לחוק איננה רצון המחוקק לאסור כל הצגת עירום או אירוטיקה בשידורי הטלוויזיה, אלא למנוע מצב של 'החפצת' המשתתפים בשידורים אלה, ובכלל זה הצגה של פעולות בלתי רצוניות או השפלה פיסית של המשתתפים". כן הוחלט להטיל מגבלות רבות על שידורי הערוץ.

קואליציית הארגונים הפמיניסטיים וחברי כנסת רבים מכל קצות הקשת הפוליטית עתרו לבג"צ נגד החלטתה המתוקנת של המועצה, וטענו כי הפרשנות בהחלטה הראשונה היוותה איזון ראוי בין זכויות הנשים המופיעות בתוכניות הערוץ וציבור הנשים בכלל לכבוד, לשלמות הגוף, להגנה על רגשותיהן, לחירות חיובית, ולחופש ביטוי "פעיל", ובין הזכויות והאינטרסים המתנגשים בזכויות אלה – חופש הקניין והעיסוק של "הסרסורים".

"העותרים סוברים, כי דווקא ההחלטה הראשונה היא זו שנתנה משקל ראוי לאינטרס הציבורי וביטאה צדק חברתי. עמדתם היא כי תעשיות הפורנוגרפיה, קלה כקשה, והאירוטיקה – שאין הם רואים להבדיל ביניהן – אינן זכאיות להגנתו של חופש הביטוי. שכן, לדידם אלה הן תעשיות ההופכות נשים לחפץ סחיר, והנופלות לגדר זנות ותועבה. ובנוסף, הן גם משרישות את ההפליה המינית בחברה, מעודדות פגיעות פיזיות ונפשיות בנשים, ואף מסכנות את הסדר הציבורי".

"טענת העותרים היא כי האיסור בחוק, שמטרתו העיקרית להגן על נשים, כולל הצגה של נשים כזמינות למגע מיני. הוא אינו חל רק על הצגה מפורשת ומלאה של המגע המיני; ודי אם יש בשידור כדי לאפשר לצופים הגברים להגיע לסיפוק מיני בביתם. העובדה שערוץ זה אינו מציג גם עירום גברי הופכת אותו אולי ל"ערוץ המפלה ביותר מכל הערוצים". לגישת העותרים, אפשר אף שככל שהפורנוגרפיה מרוככת כך מתעצמת ההחפצה".

הרכב מורחב של 11 שופטים, אך החלטה צפויה

מנגד, טענו חברת פלייבוי ו"יס", כי אין בערוץ פלייבוי השפלה, אלימות, או יחסי מין עם קטינים, ואין האישה מוצגת ככלי ריק נטול רצון. ממילא, אין שידוריו נופלים לגדר האיסור שבחוק, ולגדר תכליתו העיקרית, היא ההגנה על קטינים. פסילת הערוץ תפגע בחופש הביטוי, בחופש העיסוק, בזכות לפרטיות ובאוטונומיה האישית, ותהווה הפליה לעומת ערוצים אחרים שאושרו וביחס למדיומים אחרים, דוגמת הוידיאו והאינטרנט, המשדרים תכנים דומים ואף קשים יותר.

לטענתם, פסילת הערוץ תוביל אף להפסדים קשים ולפיטורים רבים, וזאת לאחר שחברת פלייבוי וחברות הלוויין והכבלים הסתמכו על הזכיונות וההיתרים שניתנו להם ונשאו בהשקעות אדירות. לדעת המשיבים, אין גם להתעלם מעמדת הציבור הרחב, שרבים מתוכו צופים בערוץ.

דורנר: פרשנות המועצה נכונה

השופטת דליה דורנר, היושבת בדרך כלל בתיקי בג"צ העוסקים בתקשורת ובזכויות אדם, היא שכתבה את ההחלטה בשם הרכב השופטים, למעט מישאל חשין ויעקב טירקל, שהצטרפו למסקנתה אך מסיבות שונות שפירטו. דורנר קבעה, כי "פרשנות החוק שעליה התבססה ההחלטה השנייה, שעל-פיה עצם הצגתם של יחסי מין או של תכנים המיועדים לגירוי מיני אינו הופך שידור לאסור, הינה נכונה. זאת הן לנוכח שיקולים פרשניים הנוגעים לחוק הספציפי, והן לנוכח שיקולים חוקתיים כלליים יותר המשקפים עקרונות יסוד של שיטתנו והמשליכים על פירוש הדינים כולם".

"התוצאה האמורה, שעל-פיה החוק אינו אוסר על כל הצגה של יחסי-מין או תכנים המיועדים לגירוי מיני, מתבקשת גם מעקרונות-היסוד החוקתיים, שלאורם יש לפרש את החוק. לעניין זה נראה כי שידורים פורנוגרפיים נופלים לפחות לגדר שתי זכויות-יסוד: חופש הביטוי וחופש העיסוק".

השופטת דורנר אף אימצה את גישתו של הנשיא ברק בעניין חופש הביטוי, לפיה כל ביטוי נכנס בגדרו של החופש, אולם מידת ההגנה שניתן לו מול זכויות אחרות תשתנה. "אכן, חופש הביטוי, כזכות חוקתית, משתרע על כל ביטוי. 'ביטוי' בהקשר זה הוא כל פעילות המבקשת להעביר מסר או מובן. הוא משתרע על ביטוי פוליטי, ספרותי או מסחרי. ... לעניין היקפו של חופש הביטוי, אין בודקים אם הביטוי הוא אמת או שקר; אין בודקים את תוכנו; אין בודקים את תוצאותיו. הביטוי האירוטי והפורנוגרפי – ובכללו, אף כל תיאור של אקט מיני, קל כקשה – אינו שונה בהקשר זה".

"אכן, הערך החברתי של הביטוי ביצירה הפורנוגרפית הוא נמוך, וככלל, הוא אמצעי נחות להעברת מסריו ועמדותיו. פורנוגרפיה אף עלולה לפגוע ולהזיק ועל-כן זקוקה היא לעיתים לריסונו של הדין הפלילי. בכך היא דומה לביטוי הגזעני, הכלול אף הוא, לפחות לדעת הרוב בבית משפט זה [בפסק הדין הידוע בעניין הרב עידו אלבה], בחופש הביטוי".

כרגיל, גם כאן, התחמקה דורנר משאלת מיליון הדולר: "למותר לציין, כי השאלה אם חופש הביטוי כלול בזכויות הקבועות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שבה הובעו דעות שונות על-ידי שופטי בית משפט זה, אינה טעונה הכרעה או התייחסות בהליך זה".

הפגישה ברגשות אינה חמורה

"אל מול זכויות יסוד אלה", הוסיפה דורנר, "עומדים מספר שיקולים העשויים להתנגש בהן. שיקול בולט הוא האינטרס הציבורי להגנה מפני פגיעה ברגשות. לעניין זה השאלה הינה אם הפגיעה היא 'קשה, חמורה ורצינית'. רמת סיבולת זו היא נורמטיבית. בבחינת עוצמת הפגיעה יש להתחשב בטיבה של הפגיעה ובמקורה. הבדיקה אינה מתמקדת בעוצמת סבלם האישי של הנפגעים, אלא נגזרת מההשקפות הנורמטיביות של החברה".

"בענייננו אני מוכנה להניח כי עצם שידורי ערוץ פלייבוי גורמים לפגיעה ברגשות. עם זאת, ככלל, אין הנחשפים לתכני הערוץ 'קהל שבוי'. אין חובה או כורח לצפות בשידורים, אלא ההפך הוא הנכון – יש צורך בפעולה אקטיבית ומודעת כדי לעשות כן. במצב עניינים זה, פוחתת רמת ההגנה מפני הפגיעה".

"המסקנה היא, איפוא, כי בפגיעה ברגשות כשלעצמה המיוחסת לקיומם של שידורי ערוץ פלייבוי אין כדי להצדיק פגיעה בחופש הביטוי ובחופש העיסוק שאינה מתחייבת מלשונו הברורה של החוק".

הפגיעה בכבוד האישה

זכות נוספת שלטענת העותרים מתנגשת באישור הערוץ היא הפגיעה בכבוד האישה. "בליבת הזכות לכבוד מצויה הגנה מפני השפלה... עם זאת, שאלה לא פשוטה היא אם כבוד האישה נפגע עקב שידורי ערוץ אירוטי או פורנוגרפי בכבלים ובלוויין. שכן, אף בסוגיית הנזק שבתעשיית הפורנוגרפיה בכללותה קיים ויכוח ער. מצד התומכים בהטלת איסורים גורפים על תעשיית הפורנוגרפיה, על גווניה, ישנה ברית רחבה וייחודית בין קבוצות שמרניות לקבוצות פמיניסטיות רדיקליות, שאף באה לביטוי בשילוב חברי-הכנסת העותרים בפנינו. מנגד, עומדות קבוצות ליברליות ואף קבוצות פמיניסטיות המתנגדות להתערבות. ויכוחים אלו נוגעים לאופי הזכויות שבמחלוקת והפגיעות שבהן, וכן לעניין השפעות תעשיית הפורנוגרפיה ודרך שיווקה על החברה ועל האינטרס הציבורי".

"אך למרות מחלוקת זאת הנוגעת לתעשיית הפורנוגרפיה, מוכנה אני אף להניח כי שידורים פורנוגרפיים, לרבות שידורי ערוץ פלייבוי, אכן פוגעים בכבוד האישה. עם זאת, כמו שתי הזכויות האחרונות גם הזכות לכבוד אינה זכות מוחלטת, וממילא, הנחה זו מובילה לבחינת האיזון החוקתי בין זכות האישה לכבוד לבין הזכויות לחופש הביטוי ולחופש העיסוק".

הרקע לאיזון החוקתי - המציאות הקיימת

"על האיזון החוקתי להיעשות על רקע המציאות החברתית הקיימת, המגלמת את השקפות החברה באשר למותר ולאסור בה. אין להתעלם מכך שפורנוגרפיה הינה חוקית וזמינה במכלול מדיומים זולת טלוויזיה בכבלים ובלוויין, כגון ספרים ועיתונים, וכן קלטות וידאו, תקליטורים ו-D.V.D, המצויים לא רק בספריות ההשאלה, אלא אף במכונות אוטומטיות הממוקמות תחת כל עץ רענן".

"במיוחד בולט האינטרנט, שתפוצתו רחבה מאוד, והמאפשר גישה קלה לתכנים פורנוגרפיים קשים בהרבה מאלה של ערוץ פלייבוי. נראה שאף אין זה אלא עניין של זמן עד שהנוחות והזמינות של תכני האינטרנט יעלו על אלו של כל מדיום אחר. במצב עניינים זה, הפגיעה בכבוד הנשים מתוספת בכבלים ובלוויין של ערוץ ארוטי או פורנוגרפי בודד בעל תכנים קלים יחסית (או אף מתוספת של יותר מערוץ אחד כזה) אינה יכולה להיות קשה במיוחד".

"בנוסף, פרשנות מרחיבה של האיסור שנקבע בחוק, שתסטה במידה ניכרת מן הנורמות החברתיות המקובלות, תפתח פתח רחב לפסילת תכנים מיניים רבים, המשודרים במכלול ערוצי הטלוויזיה, הכבלים והלוויין. עלינו להיזהר מפני חזרה לימי העבר של צנזורה אינטנסיבית, שקשה ליישבה עם חברה דמוקרטית ופתוחה, המכבדת את זכויות האדם".

אי אפשר להתעלם מכך שהערוץ משודר ב-175 מדינות בעולם

עו"ד רון גזית, שייצג בעבר את Play TV, הודיע באחד הדיונים כי ערוץ פלייבוי משודר ב-175 מדינות בעולם, ובתוכן ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, אנגליה, בלגיה, צרפת, מדינות סקנדינביה, מדינות אמריקה הלטינית, יפן, טייוואן, ניו זילנד, פולין, תורכיה, ספרד ופורטוגל. בארה"ב ובקנדה התקיים דיון מקיף בנושא, ובית המשפט העליון שם החליט לפסול חוקים האוסרים שידורים פורנוגרפיים, וזאת מתוך הגנה על חופש הביטוי.

גם לכך התייחסה דורנר, בקובעה כי "כאמור, ישנן 175 מדינות המתירות את שידורי ערוץ פלייבוי. ישנו איפוא כמעט 'קונסנזוס בינלאומי' נגד הטלת איסור על התכנים הפורנוגרפיים ה'אירוטיים' שערוץ זה מציג".

"הנה כי-כן, בשיטות דמוקרטיות שאנו שואבים השראה ממשפטן ישנה הכרה בכך שיש ליצור מדרג בין ביטויים פורנוגרפיים שונים, ולתחום, כ'תועבה' אסורה, רק חלק מצומצם של ביטויים אלה".

"במדרג התכנים הפורנוגרפיים", הוסיפה דורנר, "תכנים אלה הם קלים יחסית, ואין הם עולים כדי איסור התועבה בחוק העונשין... ואך מובן הוא כי זוהי מסקנתן של 175 המדינות המתירות את שידורי הערוץ, ובתוכן, כאמור, מדינות דמוקרטיות רבות שמשפטן קרוב לשיטתנו".

עמדות השופטים האחרים

כאמור, בעתירה דנו 11 שופטים של בית המשפט העליון - הרכב נדיר למדיי. לדעתה של דורנר הצטרפו השופטים תאודור אור, אילה פרוקצ'יה, אליהו מצא, אשר גרוניס ואדמונד לוי. השופט לוי הוסיף הערה משלו: "נפשי סולדת מתכניו של ערוץ השידור שבמחלוקת, אולם לנוכח חשיבותן של זכויות יסוד אשר עוגנו בדין ובפסיקה, ולאחר שנמצאה הדרך להבטיח כי הערוץ לא יהיה נגיש לכל, אלא רק למי שיבחר לצפות בו בתשלום, סבורני כי התוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת ד' דורנר, היא בלתי נמנעת".

השופטת בייניש העירה: "שאלת היקף ההגנה שיש להעניק לביטוי הפורנוגרפי היא שאלה מורכבת, שאינה טעונה הכרעה בעניין שלפנינו. מידת הלגיטימיות, או ההגנה שיש ליתן לביטוי הפורנוגרפי, והשאלה מהו ביטוי פורנוגרפי, העסיקה את בתי המשפט במדינות שונות ששיטותיהן קרובות לשלנו, ושימשה נושא לכתיבה אקדמית עניפה וגם על כך עמדה חברתי בפסק דינה המקיף. יש להניח כי שאלה זו עוד תשוב ותעסיק אותנו בעתיד והיא תוכרע בכל מקרה בהקשר לנסיבות הקונקרטיות".

השופט אליעזר ריבלין טרח להדגיש, כי הוא מסתייג מהערותיהם של טירקל וחשין: "כבר נפסק, ולא אחת, בבית משפט זה, כי חופש הביטוי, כזכות חוקתית, משתרע על כל ביטוי, יהא תוכנו אשר יהא, תהא השפעתו אשר תהא, ויהא אופן הבעתו אשר יהא. חופש הביטוי משתרע גם על הביטוי אשר תוכנו הוא פורנוגרפי. אכן ההכרה בכך שכל ביטוי חוסה בצל כנפיו של חופש הביטוי אינה מבטיחה הגנה מוחלטת לכל ביטוי. היקף ההגנה על חופש הביטוי, בכל מקרה ומקרה, הוא פרי איזון ערכי. במקרה שלפנינו, הפירוש שפירשה השופטת דורנר את החוק משקף את האיזונים הערכיים הראויים".

הנשיא אהרן ברק הצטרף אף הוא לעמדתה של דורנר, ולהערותיהם של בייניש וריבלין.

השופט חשין: פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה

השופט מישאל חשין הצטרף למסקנתה של דורנר, אולם מנימוקים שונים. בלשונו הייחודית כתב חשין: "ענייננו עתה הוא בסוג מיוחד של פורנוגרפיה, ומכבר ידענו כי פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה. ולא רק של גיאוגרפיה אלא של זמן ותקופה אף-הם. פורנוגרפיה תלויית-מקום ותלויית-תקופה היא. השקפותיה של החברה מעת-לעת הן שתקבענה ותכרענה".

"שלא כדברי חברתי, האמירה כי הביטוי הפורנוגרפי חוסה בצילו של חופש הביטוי - לאמור, כי חופש הביטוי כולל גם את הביטוי הפורנוגרפי - אינה אמירה מובנת מאליה. ולא זו בלבד שאמירה זו אינה מובנת מאליה, אלא שלא ידעתי כיצד אוצל הדבר על ענייננו עתה".

"דומה שהכל יסכימו כי לא כל הרעדת מיתרי הקול, וכי לא כל קרקורים הבוקעים מחדרי-בטן, זכאים לחסות תחת כנפי חופש הדיבור. ההגנה אינה ניתנת לוויברציה שאדם יוצר באוויר, גם אם אותה ויברציה קנתה לה פירוש במילון כבעלת-תוכן מסויים. כך בקולות הבוקעים מפיו של אדם - פשוטם כמשמעם - וכך בכל דרך התבטאות אחרת, כפירסום בכתב".

"אני מתקשה, למשל, לסווג פירסומי גזענות, פירסומי הסתה, פירסומי המרדה, או פירסומים פורנוגרפיים מסוג XXX, כחוסים מעצמם - ולו לכאורה - תחת כנפי חופש הביטוי. גם נתקשיתי להבין את הנפקא מינה האמיתית והמהותית - מעבר לטכניקה המשפטית - בסיווגם של פירסומים אלה כך או אחרת".

"ביודענו כל זאת, אני מתקשה לקבל, למשל, כי הפורנוגרפיה - בעיקר הפורנוגרפיה הקשה – הגזענות, ההסתה, ההמרדה ושאר רָעוֹת-מַרְאֶה כמותן, תיכנסנה אל זירת המאבק באינטרסים חברתיים אחרים וכתר מלכות של חופש הדיבור על ראשן".

וחשין מוסיף ומדגיש: "לא כפרתי - אף לא אכפור - בכלל הפרשנות הקובע כי נועד לו לחופש הביטוי מעמד נעלה, והמוסיף ומעניק לחופש הביטוי עוצמה מיוחדת בבואו בהתנגשות עם אינטרסים חברתיים אחרים. אכן, האינטרס של חופש הביטוי קנה עוצמה מיוחדת ורבה - עוצמה מהותית-פנימית - ובמקרים רבים יגבר בנקל על המבקשים להכניעו או לקצץ בו. ואולם, לסופו של עיון, האור והחום הבוקעים מתוכו הם-הם שיקבעו את מעמדו של חופש הביטוי בשיטת המשפט בישראל".

השופט טירקל: פורנוגרפיה אינה חוסה בחופש הביטוי,
אולם אין מקום להתערב בהחלטת המועצה

גם השופט יעקב טירקל הצטרף לדעת דורנר, אך מנימוקים שונים. "אינני בטוח אם מרחב פרישתה של הזכות הוא 'אוניברסלי', בבחינת 'כמים לים מכסים' (ישעיהו יא, ט), או שיש 'איים' שאותם אין היא מכסה (אולם, השוו דברַי בענין אלבה, בעמ' 334 - 335). יש גם מקום לומר כי הביטוי הפורנוגרפי – במלל, ברמז, בתמונה – הוא 'אי' כזה, שאינו מכוסה על-ידי זכות זאת. אולם, אפילו מכוסה הביטוי הפורנוגרפי על-ידי הזכות לחופש ביטוי, ניתן הוא להגבלה".

"בשיקול דעת זה [של מועצת הכבלים והלווין] אין מקום להתערב, מן הטעם שלפי הכללים המקובלים עלינו לא ישים בית המשפט את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המנהלית שעליה הוטלה החובה להחליט בדבר".

"אכן, בליבי ספקות גם לגבי החלטתה של המועצה בדבר יישומה של ההוראה. יש מקום לומר כי 'תוכניות המציגות נשים בעירום, שלא במסגרת סרט עלילתי או סידרה' וכן תמונות המציגות 'נשים בעירום מלא (אולם ללא תקריבים של איברי המין וללא צילום כלל של איברי מין גבריים)' – כפי שתיארה המועצה את שידורי ערוץ פלייבוי - הן בגדר 'הצגת אדם או איבר מאבריו כחפץ זמין לשימוש מיני'. תוכניות ותמונות כאלה יש בהן משום פגיעה ברגשות של רבות ושל רבים מבנות ומבני הציבור וכן בכבודן של נשים ואף בכבודם של גברים, והדבר עולה מן העתירות ומן האישיויות של העומדות ושל העומדים מאחוריהן".

"כאמור לעיל, לא די בכך כדי להתערב בהחלטת המועצה; קל וחומר שאין מקום להתערב משהגבילה המועצה בהחלטתה את שידורי ערוץ פלייבוי בהגבלות העושות את הצפיה בשידורי הערוץ לענין שבצנעה ('הערוץ ישודר רק החל מהשעה 22:00 ועד השעה 05:00 בכל יום; הערוץ יוצע וימכר במסגרת ערוץ נפרד; לשם רכישת הערוץ תידרש הודעה או הסכמה פוזיטיבית של המנוי; בעל הרשיון ינקוט באמצעים סבירים, על-מנת לוודא כי גיל המנוי הרוכש את הערוץ עולה על 18 שנה; הערוץ יימכר כערוץ בתשלום; הערוץ יהיה מוצפן ומקודד')".

תגובות מעורבות במערכת הפוליטית

בתגובה להחלטת בג"צ להתיר את שידור הערוץ, מברך חבר הכנסת רשף חן, יו"ר סיעת שינוי וחבר הוועדה למעמד האישה, את פסיקת בג"צ. לדבריו, "החלטה זו מהווה נדבך חשוב בשמירת דמותה החופשית וליברלית של מדינת ישראל. עתה, מוטל על ערוצי הפורנוגרפיה להסכים ולשמור על איזון נכון בתכנים באופן שימנע ביזוי נשים".

בג"צ 5432/03 ש.י.ן. לשוויון ייצוג נשים ואח' נ' המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין ואח'