כככ

דבר לא השתנה, וגם לא ישתנה

עברו 5 שנים בדיוק מאז הוגש המסמך שלהלן לבכיר מאוד במשרד הביטחון בכל הנוגע לצרה הקרויה עזה. מאז שום דבר לא השתנה. ההפך הוא הנכון. כל מי שמביט על המתרחש בעזה מבין שהקטסטרופה גדולה מאין כמותה.

ממשלת ישראל אינה קיימת. הקבינט הביטחוני התכנס רק בעת כתיבתן של שורות אלה. אין כל משמעות לפיקוח הפרלמנטרי. יוצא איפוא שראש הממשלה הוא כל הממשלה כולה. חודשיים הקבינט לא התכנס. פוטין מינה את עצמו למלך בלתי מעורער. ופוטין כשל כישלון חרוץ. גם אם לידו נמצאים בכירי מערכת הביטחון, הם אינם צריכים ואינם מסוגלים לקבוע מדיניות ביטחונית, אלא שבהיעדר סמכות פוליטית שתעשה זאת, הצבא וגורמי הביטחון האחרים ממלאים את תפקיד המדינאים. גם כינוס הקבינט באיחור רב מאוד אינו נועד אלא לצרכים פוליטיים צרים ובזויים.

לחברי הקבינט אין מושג על המתרחש, לכן הם אינם מסוגלים לקבל החלטות מושכלות. שפוטי פוטין ודאי יקבלו את דבריו, יסתתרו מאחורי גבם של אנשי מערכת הביטחון, ובדרום ימשיכו לסבול קשות. להבדיל מכל מיני פרשנים ופוליטיקאים, אני חייתי את המציאות הזו ואף יותר נוראה ממנה בגבול הצפון. אני יודע בדיוק מה מרגישים תושבי הדרום, ולבי עמם.

פוטין שמט מידיו את מושכות הביטחון. כל התפארות שלו ושל שריו חסרי הבושה שמא המדובר בגדול הביטחוניסטים, היא ממש מבזה. אין כיוון, אין מדיניות ברורה, אין אסטרטגיה, אין אופק. היום המצב הוא טוב יותר מן המצב שייווצר בעוד מספר שבועות לכשתיכון הממשלה החדשה, ממשלה של קיצוניים והזויים שתוביל את ישראל לאסון. אז הנה תוכן המסמך שהגשתי למשרד הביטחון:

מדיניות ממשלות ישראל לגבי עזה - דף מנהלים
11.03.2014

המשבר המתמשך בעזה מסרב לרדת מסדר היום הביטחוני של ישראל. הנזקים הנגרמים לישראל כתוצאה מהתנהלותה של הישות החמאסית בעזה הם עצומים, הן במישור הפנים ישראלי והן במישור האסטרטגי הכולל. הלכך, אין מנוס אלא לבחון את אשר נעשה ולנסות לתת מענה למציאות העגומה שלא השתנתה, למרות פעולותיה השונות של ישראל. יודגש מראש שדוגמתיות איננה פתרון ודבקות בחלופות שנבדקו ואף הופעלו עד היום , אין בהן כדי לשמש עוד פלטפורמה מדינית - ביטחונית.

בפני ישראל מוצבות כמה חלופות, חלקן מיושן, חלקן אינו מסוגל להביא לפתרון סביר ולשקט, ברמה זו או אחרת, שתהיה נסבלת מבחינתה של ישראל. הלכך, הוגש לאגף למדיניות ביטחונית ואסטרטגית נייר עמדה מפורט הסוקר את החלופות, על יתרונותיהן וחסרונותיהן. נקודת המוצא של ההצעה היא שהחלופות הנוכחיות אינן מסוגלות לשנות את המצב הקיים, לכן דרושה מדיניות חדשה, בעלת תעוזה, הן צבאית והן מדינית, העשויה לשמש חלופה ריאלית.

להלן הנחות היסוד בגללן יש צורך באימוצה של תפיסה ביטחונית-מדינית חדשה:

1. הישות הפלסטינית בעזה, היינו "מדינת החמאס" מהווה איום מוחשי על ישראל. העובדה שחודשים רבים נופלים טילים על ישובי ישראל בדרום המדינה, ואין ישראל ,לעת עתה, מסוגלת להפסיק זאת, חייבת להדיר שינה מעיני הקברניטים.

2. על - פי כל ההערכות, הן של ישראל והן של גורמים בינלאומיים, חמאס נתמך על ידי איראן וסוריה, בעידודה ואף יותר מכך, של חיזבאללה. מלחמת לבנון השנייה לא תרמה להרתעה הישראלית, וזאת בלשון המעטה. בהיותו חדור מוטיבציה פונדמנטליסטית קיצונית, אין סיכוי שישות זו תהיה מוכנה לאיזה שהוא מודוס ויוינדי עם ישראל, אלא להפך: מטרותיו המוצהרות של חמאס וכלל הארגונים האחרים מוכיחות שפניהם לעימות מתמשך עם ישראל.

3. הגדה המערבית נמצאת היום במצב של רתיחה רבתי. צה"ל הוא המחסום בפני נפילת האזור כולו לידי חמאס וחבר מרעיו. אבו מאזן וממשלתו הן מומיות פוליטיות שאינן מסוגלות לאכוף שום חוק וסדר, ודאי לא הסכם עתידי עם ישראל, אם בכלל. הפרדוקס הוא שככל שאבו מאזן ירצה להתקדם, הקיצוניות האיסלאמית תגבר עוד יותר ,עד שהיא תביא להסתלקותו. ישראל אינה מסוגלת להסכים לדרישות של אבו מאזן, על אחת כמה וכמה לא של חמאס ושל הארגונים האחרים. אינתיפאדה נוספת, חריפה הרבה יותר, היא תוצאה אפשרית של המצב בגדה.

4. כיבוש עזה ושהייה בה זמן רב זו חלופה שעוברת כמטבע לסוחר. זו נהמת העם אשר חלק מן הפוליטיקאים מעודדים אותה למטרות מגוונות. התנסינו בכך בעבר הלא רחוק, אך כיום, חזרה לעזה תהיה מבחינת בכייה לדורות. ישראל עלולה לשלם מחיר כבד ללא שום סיכוי לתוצאות ממשיות. כל בר דעת מבין זאת היטב.

5. החברה הישראלית, חסונה ככל שתהיה, לא תוכל להמשיך ולסבול את הירי הבלתי פוסק על דרום המדינה והוצאתה מכלל איזון. שבירת החוסן הלאומי והייאוש העלול להשתלט על אוכלוסייה רבתי בישראל יכולים לפגוע קשות בביטחונה של המדינה. למרות שעזה זו צרה צרורה, בפני ישראל עומדים אתגרים הרבה יותר כבדים. ככל שהמאמץ יושקע בעזה כך תיפגם היכולת של צה"ל לתת מענה בעת הצורך בגזרות אחרות. מלחמת לבנון השנייה היא דוגמה מצוינת להפיכת צה"ל לשוטר והזנחה פושעת של האיומים מן הצפון [ראה ערך ועדת וינוגרד. מן הסיבות הללו וגם אחרות ראה את נייר העמדה המפורט], מוצעת כאן חלופה אחרת:

1.ההתנתקות הייתה מהלך נכון, למרות הכאה על חטא של כמה קברניטים, אך המשך הקשר עם עזה, במיוחד הכלכלי, זו טעות שאין למעלה ממנה. ההתנתקות חייבת להיות טוטלית. כדי לא לעורר דעת קהל שלילית, על ישראל להודיע מפורשות שבתוך חצי שנה כל הקשרים הכלכליים עם עזה ינותקו לעד. העולם המערבי ומדינות ערב חייבים להבין שישראל רצינית בכוונותיה. הגורמים המוסמכים בישראל חייבים לפעול במהירות ולקבע בקרב דעת הקהל העולמית את הכוונה לניתוק מוחלט. מהלך זה עשוי להוביל להתגייסות של המדינות למען עזה והמחאות נגד ישראל תתמעטנה בצורה משמעותית. סימנים לכך החלו להופיע לאחרונה, ויש להניח שלאחר ההודעה הישראלית, הזרם יגבר.

2. כדי לאפשר לעזה להתקיים כלכלית, על ישראל להודיע על כוונתה לפתוח את המעברים הימיים והיבשתיים שאינם גובלים בישראל להוציא את נתיבי האוויר. בכך יוצא העוקץ מן הטענה של חנק כלכלי. יש להניח שככל שהכלכלה בעזה תשגשג, האוכלוסייה המקומית תמצא את עצמה בדילמה רבתי: להמשיך או לא להמשיך בפעולות נגד ישראל העלולות לפגוע בעצם יכולתם של האזרחים בעזה לחיות ברמת חיים סבירה, וודאי טובה יותר ממה שהיא קיימת כיום. לממד הכלכלי משמעות מכרעת.

החיבור בין שתי הנקודות שלעיל יאפשר לישראל לפעול ביתר חופשיות ובעוצמה רבתי, מבלי שתהיינה טענות מצד העולם , לכשתידרש לעשות זאת.