לא לשפות זרות בבית המשפט

לא ניתן להגיש לבית משפט בישראל כתבי טענות בשפה זרה, כולל באנגלית, גם אם הצדדים מסכימים לכך - קובע (יום ג', 5.2.19) שופט בית המשפט העליון, דוד מינץ.

מינץ מציין: "לא מצאתי הוראה מפורשת בדברי החקיקה והתקנות העדכניים הקובעת מהי השפה בה יש להגיש כתבי טענות ובקשות לבתי המשפט" - אולי דווקא משום שמעמדה של העברית כה ברור. לכן, יש להידרש לדבר המלך במועצתו - חיקוק של ממשלת המנדט הבריטי משנת 1922:

"כל הפקודות, המודעות הרשמיות והטפסים הרשמיים של הממשלה וכל המודעות הרשמיות של רשויות מקומיות ועיריות באזורים שייקבעו על-פי צו מאת הממשלה יפורסמו באנגלית, בעברית ובערבית. בכפוף לכל תקנות שתתקין הממשלה אפשר להשתמש בשלוש השפות במשרדי הממשלה ובבתי המשפט". תקנה זו מעולם לא בוטלה, אך עם הקמת המדינה נקבע, כי "כל הוראה בחוק הדורשת את השימוש בשפה האנגלית, בטלה".

מינץ הצליח למצוא רק מקור אחד בחקיקה הישראלית הרומז לכך שיש להגיש כתבי בי-דין בעברית או בערבית בלבד: "כתנא דמסייע למסקנה האמורה ניתן להצביע על תקנה 68 לתקנות [סדר הדין האזרחי], הקובעת כי 'יש להניח שוליים של חמישה סנטימטרים לפחות בימינו, ובהם שני נקבים, במרכז הגיליון' המוגש לבית המשפט. מתקנה זו אנו למדים כי לא ניתן להגיש כתבי בי-דין וטענות בשפה האנגלית, הנכתבת כידוע משמאל לימין".

לבסוף מדגיש מינץ, כי "הסכמת הצדדים, אף אם קיימת, להגשת כתבי בי-דין בשפה זרה, אינה מעלה או מורידה לעניין זה". מינץ דחה את ערעורו של גראנט גריב נגד החלטתו של רשם בית המשפט העליון, רון גולדשטיין, שלא התיר לו להגיש בקשת רשות ערעור באנגלית, לאחר שחברה שבפירוק הגישה מסמכים באנגלית לבית המשפט המחוזי.