לזכור ולא לשכוח - ספר נוסף בסדרת 'עדות' - "עצי הלבנה הזקופים"

כל אותם קורבנות, ששרדו את השואה, והיו פה כדי לספר, רובם כבר אינם עוד עמנו. מעטים נשארו, אך קולם, יחד עם הזמן שעובר, הולך ונחלש. לעיתים נראה כי לא רחוק היום בו "השואה" תהפוך לפרק 'יבש' בספר ההסטוריה ואנו - ששמענו וידענו, נהיה חייבים למצוא את הדרך להנחיל את סיפורם של ששת מיליון היהודים שנרצחו ואת של אלו ששרדו - הלאה.

נפתלי ברזניאק, נולד לאב ניצול שואה ובמשך שנים שמע את סיפוריו של האב על התקופה הנוראית שעבר. ברזניאק ליקט את סיפוריו של האב, עבורו, עבורנו ועבור כל הדורות הבאים.

נפתלי מספר בהקדמה לספרו:

"במשך שנים רבות נהג אבא לספר על התקופה הנוראה. בוקר שבת היה מוקדש לסיפורים אלה. הסיפורים נטמעו בתוכי עד שלעתים נדמה לי כאילו אני הייתי שם.

בשנה האחרונה, כשאבא בן 83 ועדיין עובד, החלטתי להעלות את הסיפורים על הכתב. אבא מספר ואני רושם. בתום כל סיפור הקלדתי את החומר במחשב ואבא היה עובר על החומר המודפס. הוא לא הסכים שתהיה סטייה ולו הקלה ביותר מן האמת. אם למשל רשמתי קצין גרמני ודובר בחייל גרמני, הוא דאג שאדע זאת ואתקן. הדו-שיח הזה נמשך על מי מנוחות משבת לשבת. סיפור הדפסה ותיקון.

בדצמבר 2000 אבא חלה במפתיע במחלה חשוכת מרפא. לא היה לי מושג כמה זמן עוד אוכל לשהות במחיצתו. לא אמרנו לו מילה על חומרת מחלתו, אבל הוא ידע.

יום אחד הגעתי אליו לבית החולים עם דף נייר ועט.

'אבא יש לנו הרבה זמן היום', אמרתי לו, 'תתחיל לספר'. והוספתי עד היכן הגענו בראיון האחרון.
'כבר אין לי זמן'? שאל אבא.
'דבר כאילו אין לך זמן', אמרתי.
'אבל אמא עברה יותר', אמר.
'דבר אבא, דבר, אני רוצה לשמוע אותך'.

ואבא, שנחלש מאד, התחיל לדבר. הוא דיבר ודיבר ודיבר.
אם היה אפשר שאבא לא יפסיק לדבר, הוא היה עמנו עד היום.

לזכור ולא לשכוח היה המוטו של כל הראיונות.

אבא נפטר ב-10 בינואר, 2001. ביום זה הפסדתי אבא ואת חברי הטוב ביותר. יהי זכרו ברוך".

האב, משה ברזניאק, גוייס לצבא הפולני ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה מצא עצמו מוצב בקו החזית. הוא נפל בשבי ונכלא במחנה שבויים גרמני, ולאחר כ-9 חודשים שוחרר ושב לעירו. במזריץ' החל הפרק האיום של הסבל בגטו, האקציות התכופות והגירוש: תחילה למיידנק, אחר כך לאושוויץ וממנו למחנה בונה-מונוביץ.

בתום המלחמה עזב משה ברזניאק את אדמת אירופה והגשים את חלומו לעלות לארץ ישראל.