תותרי

ד"ר תותרי ג'ובראן, בדוקטורט שלך בחרת להתמקד בניתוח סוציולוגי של דיני המקרקעין והתכנון והבניה ובמפגש שלהם עם זכויות אדם ושוויון. מתי התגבשה בך ההכרה שאת מעוניינת לטפל בנושא הטעון הזה ומה המסקנות שלך בדוקטורט?
"עוד בתואר הראשון התעניינתי כיצד קהילות עושות שימוש בדיני המקרקעין. זה המשיך בתואר השני על עקרון שיתוף הציבור בתכנון ובניה, כשהתמקדתי בניתוח עקרון שיתוף הציבור במסגרת הליך התכנון של שכונה ערבית בחיפה. וזה המשיך בתואר השלישי כשבחנתי איך המשפט הפרטי והציבורי מקדמים הפרדה מרחבית. הטענה המרכזית הייתה שהטיעון של רב-תרבותיות והגנה על קהילות יוצרים הדרה של בני קהילות אחרות, ושיש דרכים אחרות, מלבד הפרדה מרחבית, להגנה על קהילות".

ולאן לקחת את זה משם?
"אני כעת מפרסמת למשל מאמר על מה שאני מכנה 'ערים מעורבות בהתהוות', כמו נצרת עילית, כרמיאל, או פרשת מכרז החכרת הקרקעות בעפולה שעלתה לכותרות כשבמכרז זכתה קבוצה של ערבים. אני מראה שהמעמד הבינוני הערבי מהגר היום לערים שהוקמו בכוונה כיהודיות ולא היו מעורבות בעבר אבל בשל קרבתן ליישובי האם הערביים הן הפכו ליעד מפתה למעבר למען שיפור רמת החיים. העוברים לערים אלה נתקלים בהתנגדות. מטרידה אף יותר היא הלגיטימציה לאפליה בשיח הציבורי... שכונות עוברות תהליכים חברתיים שונים התורמים לזיהוי שלהן כערביות או יהודיות, כך שהפרדה תיווצר מעצמה, אבל ישנם כלים שונים להגנה על הקהילה ועל אורח חייה ואני חושבת שיש לחשוב מחדש על ההצדקות להקצאת קרקעות לקבוצה מסוימת בשם ההגנה על הקהילה".

ד"ר יניב רוזנאי הוא מרצה בכיר בבית הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה. הוא בעל תואר דוקטור (PhD) מבית הספר למשפטים של ה-London School of Economics and Political Science - LSE, תואר שני במשפטים (LL.M) מ-LSE, וכן תואר ראשון במשפטים (LL.B) ובממשל (B.A) מהמרכז הבינתחומי הרצליה. בשנים 2015-2016, ד"ר רוזנאי כיהן כעמית פוסט-דוקטורט במרכז מינרבה לשלטון החוק במצבי קיצון, אוניברסיטת חיפה וב-Hauser Global Law School, של אוניברסיטת ניו-יורק (NYU). בשנת 2013 כיהן כחוקר אורח ב-The Program in Law and Public Affairs - LAPA שבאוניברסיטת פרינסטון.

ד"ר רוזנאי הוא יו"ר-מייסד-משותף של האגודה הישראלית לחקיקה. הוא גם המזכיר הכללי לשעבר וחבר הוועד המנהל של העמותה למשפט ציבורי בישראל. תחומי ההתמחות שלו הם משפט חוקתי השוואתי, תאוריה חוקתית, תורת החקיקה ומשפט בינלאומי פומבי.

מאמר בוטה וחד-צדדי נגד המתרחש בצה"ל במפגש שבין חיילים דתיים לחיילות חילוניות, והמבוסס על נתונים כוזבים, מומן בידי משרד המדע והטכנולוגיה, ועומד לקבל את פרס העמותה למשפט ציבורי. כך עולה מבדיקת News1. הפרס אמור להינתן בחודש הבא בכינוס העמותה בהשתתפותם של איילת שקד, אסתר חיות ואביחי מנדלבליט.

מדובר במאמרה של ד"ר קארין כרמית יפת מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, הנושא את הכותרת Synagogue and State in the Israeli Military: A Story of Inappropriate Integration. הוא פורסם בשנה שעברה בכתב-העת LAW & ETHICS of HUMAN RIGHTS היוצא לאור בשיתוף המכללה לעסקים ומשפט ברמת גן. טענתה המרכזית של יפת היא, שמיעוט דתי השתלט על צה"ל וכופה עליו את ערכיו בנושאי דת ומגדר.

אולם לפחות שני נתוני יסוד עליהם מתבססת יפת, הם כוזבים בעליל ונתוני האמת משנים את התמונה בצורה משמעותית. יפת טוענת, כי הציבור הדתי מהווה רק 11% מאוכלוסיית ישראל - ומתבססת על נתון זה בקביעה לפיה החיילים הדתיים הם "מיעוט מספרי ורוב עוצמתי". אולם נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (יום העצמאות תשע"ז) מעלים, כי 9% מיהודי ישראל הם חרדים, 11% הם דתיים, 12% הם מסורתיים-דתיים, 24% מסורתיים לא כל כך דתיים ו-44% חילוניים.

בהתחשב בעובדה שערביי ישראל אינם משרתים בצה"ל, ברור שהמדידה הנכונה היא מקרב היהודים - וזו מובילה ל-20% דתיים ול-32% כאשר כוללים את המסורתיים-דתיים. גם אם בודקים את כלל אוכלוסיית המדינה, נתוניה של יפת מופרכים: 15% מתושבי ישראל הם יהודים דתיים, וביחד עם המסורתיים-דתיים - הם מהווים 24% מכלל אזרחי המדינה.

טענת יסוד שנייה של יפת היא, שפקודת "השילוב הנאות" גרמה בפועל לפגיעה במעמדן של החיילות ולסגירת דלתות בפניהן. לדבריה, כוחו של אותו מיעוט דתי הוא שמביא לפגיעה בהישגים הפמיניסטיים ובזכויות היסוד של החיילות. אולם יחידת יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר אומרת באתר שלה, כי "85% מן התפקידים פתוחים בפני נשים במקצועות ובתחומים השונים, בין היתר תפקידי לחימה, טכנולוגיה, הדרכה, מודיעין ועוד". לדברי היחידה, "בשנים האחרונות הוכפל מספר הלוחמות פי ארבע[ה]", ובין תפקידי הלחימה הפתוחים בפני נשים מצויים "חובלת, טייסת, לוחמת הגנה אווירית, לוחמת איסוף בחיל האיסוף הקרבי, לוחמת בחיל-התותחנים, לוחמת חילוץ והצלה, לוחמת ביחידת עוקף, סנפיר ועוד". כלומר: צה"ל עצמו אומר את ההפך מטענתה של יפת, שאינה מציגה שום מקור לביסוס דבריה.