נדחתה בקשה לצו מניעה בנוגע למתחם בנווה אילן

( 21-08-18) בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את הבקשה לצו מניעה זמני שהוגשה על ידי חברת נקר פרוזדור ירושלים כנגד ההתקשרות שבין מושב נווה אילן לבין י.מ.י.ש. כדורי חברה לעבודות מתכת ברזל בניין סחר ושיווק, להשכרת שטחים במתחם בן 20 הדונמים נשוא הסכם היזמות הקודם שנכרת בינה לבין המושב לפני 5 חודשים.

לדברי חברת נקר פרוזדור ירושלים עיקרו של ההסכם שנחתם בינה לבין המושב היה הכנת תכנית מתאר חדשה לגבי הקרקע שעליה שלושה מבני לולים ישנים, וקביעת ייעודים חדשים לצורכי תעסוקה, לרבות יקב,בית בד, מסעדה, אולם אירועים, משרדים, ועוד.

לטענת נקר פרוזדור ירושלים חרף העובדה שהיא והמושב התחייבו זה כלפי זה לשותפות ולשיתוף פעולה הרי שכבר בתחילתו של המסע המשותף החל המושב לפעול להכשלתו של הפרויקט המשותף, והוא מתנער מקיום התחייבויותיו על פי הסכם היזמות והסכם השכירות.

כך התקשר המושב מאחורי גבה זמן קצר לאחר חתימת ההסכם עמה ובניגוד לו, בהתקשרות נוגדת עם חברת י.מ.י.ש ליזום והקמת פרויקט נדלנ"י במתחם, שעניינו הפיכת כל המתחם לנכס מניב מהשכרות לצדדים שלישיים בהיקף נרחב, וזאת תוך ביצוע השקעות,ועבודות בהיקף גדול במתחם, וכל זאת תוך הפרה בוטה של הסכם היזמות.

מושב נווה אילן טען בתגובתו לבקשה כי אין בסיס לטענה בדבר סתירה בין הסכם השכירות שבינו לבין חברת י.ימ.י.ש. לבין ההסכם הראשון שבינו לבין חברת נקר פרודור ירושלים. לדבריו בהסכם היזמות שבינה לבין המבקשת נקבע במפורש כי בתקופת הביניים זכותה להשכיר מבנים מסוימים ולא נקבעו כל גבולות או תנאים להשכרה זו, ועתה מנסה המבקשת להכתיב לו תנאים והגבלות לגבי השכרת המבנים, וזאת בניגוד להסכם ביניהן. מתן צו המניעה נטען בתגובת המושב יחשוף אותו לתביעות ולנזקים כבדים.

חברת י.מ.י.ש. טענה בתגובתה כי השקיעה בהשמשת המקרקעין כ-1.5 מיליון שקלים וכן התקשרה בהסכמי משנה עם גורמים עסקיים שונים שחלקם מאכלסים כבר את המקום, וחלקם האחר אמור לעבור בתקופה הקרובה.

השופטת חגית מאק-קלמנוביץ ציינה בהחלטת על דחיית הבקשה לצו מניעה זמני כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, וכי די בעובדה זו כדי להביא לדחייתה. השופטת הדגישה כי ההסכם הראשון וההסכם השני אינם מצויים בסתירה מובהקת זה לזה, שכן האחד הוא חוזה יזמות לטווח רחוק, והשני חוזה שירות לטווח קרוב יחסית,וכי האופציה שניתנה בו לטווח הרחוק תלויה בתוצאות ההסכם הראשון.

בנוסף ציינה השופטת בהחלטתה כי נקבע במפורש בהסכם הראשון כי המושב רשאי להשכיר את הקרקע בתקופת הביניים ולא נקבעו הגבלות ספציפיות להשכרה זו. לדברי השופטת הסעד המבוקש אינו צו מניעה אלא שינוי מצב קיים- ביטול או השעיית תוקף חוזה שכבר פועלים לפיו מספר חודשים.

המבקש חוייבה בהוצאות כל אחד מהמשיבים- המושב וחברת י.מ.י.ש.- בסך 6000 שקלים.