מפעל מהמאה ה-19 להכנת סבון נחשף ביפו

"מסבנה" - מפעל מרשים להכנת סבון מהמאה ה-19, ומספר חללים גדולים תת-קרקעיים, נחשפו במפתיע במוזאון אורי גלר הנבנה בימים אלה ביפו העתיקה.

"במסגרת הקמת המוזאון", מספר גלר, "נדרשו שינויים במערכת החשמל של המבנה העתיק. כשחברת החשמל החלה לעבוד במבנה בליווי מפקחים של רשות העתיקות, נחשף לתדהמתנו חלל גדול ובו כוכים חצובים. במהלך העבודות הבחנתי בצד בערימת זבל. הרגשתי אינטואיטיבית שיש שם משהו, וביקשתי מהארכיאולוגים לבדוק מה נמצא מתחתיה". להפתעת פקחי רשות העתיקות, נגלה לעיניהם ממצא מיוחד: בית מלאכה לייצור סבון ("מסבנה" בערבית).

לדברי ד"ר יואב ארבל, חוקר יפו מטעם רשות העתיקות, "בית המלאכה, שלא היה מוכר עד כה ושלא ברור מי היו בעליו המקוריים, הוא השני הידוע ביפו. המקום השתמר בצורה מעוררת התפעלות, ויש בו שקתות לערבוב חומרי גלם של הסבון, אגן בישול גדול, תא בערה, בורות מים וחללים תת-קרקעיים ששימשו כמחסנים. המפעל שהתגלה מאפשר לשחזר את תהליך הייצור וכן להשוות אותו עם מפעלים דומים ששימרו את תהליך הייצור המסורתי עד היום".

תעשיית ייצור הסבון משמן זית בארץ ישראל מוזכרת בכתבים כבר מהמאה ה-10 לספירה. הסבון הפך לענף תעשיה חשוב ורווחי בארץ, החל מימי הביניים ועד לתחילת המאה העשרים. חלק מהסבון נמכר בארץ, וחלק גדול יועד ליצוא לארצות האימפריה העות'מנית, בעיקר לשוק המצרי. מרכז הייצור היה בשכם, עתירת כרמי הזית, שם פועלות שתי מסבנות מסורתיות עד היום. הסבון יוצר בכמויות מסחריות גם ביפו, בירושלים, בעזה ובלוד.

מלבד המפעל הנוכחי שנחשף כעת, מוכר ביפו מפעל סבון אחד נוסף - המסבנה של משפחת דמיאני, שפעלה באולם הגדול מתחת למוזאון יפו. המפעל, שפעל עד 1948, סגור כיום לביקורים אך ניתן להציץ לתוכו מרחוב מפרץ שלמה. מעניין לציין, כי מתקני הייצור שנמצאו בשני המסבנות כמעט זהים. אחד ההסברים להצלחתו המסחרית של הסבון הארץ ישראלי ביחס למתחריו באירופה, טמון בחומר הגלם: הסבון האירופי יוצר, בין השאר, גם משומן חזיר - האסור למוסלמים וליהודים, ואילו בארץ השתמשו בחומרים אחרים: בסיס הסבון היה שמן הזית, אליו הוסיפו אפר שהופק מצמחי מלחית הבורית (קילי) המכילה אשלג, וכן מים וסיד.

מומחי הייצור קבעו את מינון החומרים, פיקחו על הכנתם וערבובם, ובסופו של דבר - בישולם באגנים או בדוודים גדולים במשך כ-7 עד 10 ימים. לאחריו, נפרש החומר הנוזלי על משטחים מיוחדים מכוסים סיד, שם הוא התקרר והתמצק במשך כעשרה ימים עד שניתן היה לחתוך ממנו את חפיסות הסבון ולהטביע עליהן את חותם המפעל. את הסבונים היו עורמים למגדלים, וממתינים כחודשיים עד לייבוש סופי. אז, ניתן היה לעטוף את המוצר בנייר ולשווקו.