המדינה לבג"צ: לא ראוי ולא רצוי להגדיר מינימום ל'קיום בכבוד'

לאחר כמה דחיות, הגישה אמש (ב', 16.2.04) המדינה לבג"צ את תשובתה לצו הביניים שהוציא בית המשפט, המורה לה לנמק מדוע לא תקבע סטנדרט ל"קיום אנושי בכבוד" כמתחייב מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומהו לדעתה סכום הכסף המינימלי הדרוש כדי להתקיים בכבוד.

הצו ניתן, כזכור, בראשית חודש ינואר במסגרת עתירות שהגישו לבג"צ עמותת "מחוייבות לשלום ולצדק חברתי", האגודה לזכויות האזרח והתנועה למלחמה בעוני, לפני כשנה, המופנות נגד שר האוצר והמוסד לביטוח לאומי, בדרישה לבטל את הקיצוץ בגמלאות הבטחת הכנסה, שהתקבל במסגרת חוק ההסדרים לשנת 2003.

על-פי נתוני הביטוח הלאומי, התיקון לחוק הפחית למאה אלף משפחות מעוטות הכנסה, כ-600 ש"ח בממוצע לחודש (4-23%), ובחלק מהמקרים אף 1,200 ש"ח למשפחה, דבר הפוגע בסף המינימלי לקיום בכבוד של רבבות המשפחות הנאלצות להתקיים מקצבה זו.

בעתירתם, מלינים העותרים, בין היתר, על-כך שהתיקון לחוק התקבל במסגרת חוק ההסדרים, ללא ועדה ציבורית, לאחר שלושה דיונים חפוזים בוועדת הכספים, שבמהלכם לא נבחנו כלל השלכות ההחלטה, ובכלל זה האם גובה הגמלאות לאחר הקיצוץ מאפשר קיום מינימלי בכבוד.

בעתירות נטען, כי הפגיעה החמורה בקצבאות מורידה אלפי משפחות, שממילא מתקיימות בקושי רב, מתחת לרף הקיום בכבוד. כמו כן נטען, כי לא ניתן לקבל שינוי כה מרחיק לכת, מבלי שעמדו בפני חברי הכנסת הנתונים לגבי יכולתן של משפחות אלו להתקיים בכבוד וכי לא ניתן לחוקק תיקון משמעותי זה במסגרת האכסניה של חוק ההסדרים.

כעת, משהוגשה תגובת המדינה, יוכל הנשיא ברק להכריע בבקשת פרקליטות המדינה להרחיב את הרכב השופטים הדן בעתירה, המעוררת שאלות כבדות משקל הנוגעות לסוגיית הפרדת הרשויות במדינה ובפרט - תיחום גבולות סמכויותיהן של הרשות המחוקקת והרשות השופטת.

תשובת המדינה: לא ניתן לקבוע רף
מינימלי להגנה על זכות חוקתית

בתשובת המדינה שהוגשה אמש, בצורת תצהיר של הממונה על התקציבים באוצר, אורי יוגב, המדינה נמנעת מלהגדיר רף מינימום, כבקשת השופטים. "אין בעתירות כל ביסוס לטיעון כי קביעת סטנדרט כמותי להגנה על מינימום הקיום האנושי מתחייבת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. העותרים אינם מצביעים על כל עילה משפטית להטלת חובה על המדינה להגדיר מהו הסטנדרט הכמותי להגנה על מינימום הקיום האנושי. אין כל דוגמא בעתירות למקום כלשהו ברחבי העולם בו התבקש או ניתן סעד חוקתי של חיוב המדינה לקבוע רף מינימום להגנה על זכות".

"הסעד המבוקש על-ידי העותרים", נאמר בתצהיר, "שקול להטלת חובה על המדינה להגדיר מהו רף המינימום להגנה על הגוף והרכוש, או מהו רף המינימום להגנה על הפרטיות. הסקת חובות אלה מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הינה מרחיקת לכת, והיא טעונה, לכל הפחות, ביסוס משפטי בטיעון מפורט ומנומק".

"לכאורה, המדובר בעתירה לקבלת החלטה מנהלית שאי קבלתה יהווה חריגה ממתחם הסבירות. אלא, שמאחורי עתירה "פשוטה" זו מסתתרת חדשנות משפטית חסרת תקדים – במישור הסעדים החוקתיים המבוקשים מבית משפט, דהיינו: חיוב המדינה לקבוע רף מינימום חוקתי להגנה על זכות חוקתית".

המדינה טוענת, כי אין תקדים לבקשת העותרים: "החובה אותה מבקשים העותרים להטיל על המשיבים – קביעת סטנדרט כמותי, מדוד וקשיח – שיהווה רף מינימום חוקתי, אינה ראויה. המשיבים אינם מכירים תקדים כלשהו במדינות העולם (והעותרים אף לא הצביעו על תקדים שכזה), המחייב את המדינה לקבוע סטנדרט חוקתי כמותי וקשיח".

"קביעת סטנדרט כזה, שהוא בבחינת רף מדוד ומדויק, העומד בפניהן של רשויות השלטון המעצבות את המדיניות החברתית-כלכלית של מדינת ישראל, אף אינה עולה בקנה אחד עם המדיניות השיפוטית הראויה בהתאם לפסיקתו של בית משפט נכבד זה. היא מנוגדת למושכלות היסוד הנובעות מעקרון הפרדת הרשויות, לפיהן שומה על הכנסת ועל הממשלה לקבוע את סדרי העדיפויות החברתיים-כלכליים, וזאת בהתאם למגוון רחב מאד של שיקולים, שרובם מושתתים על נתונים רבים המשתנים מעת לעת (ראש וראשון להם - יכולתו של המשק הלאומי), ושומה על בית המשפט להימנע מלהתערב בקביעת אותם סדרי עדיפויות אלא במקרים קיצוניים בלבד".

בתצהיר, סוקרת המדינה את המצב המשפטי במדינות מערביות שונות. "הריסון והאיפוק בו נוהגים בתי המשפט במדינות בהן קיימת הגנה מפורשת בחוקה לזכות לביטחון סוציאלי ראוי ביתר שאת את בתי המשפט בישראל, בה הזכויות החברתיות, ובכלל זה הזכות לביטחון סוציאלי, לא זכו להגנה חוקתית מפורשת. אין תקדים למקרה – והעותרים עצמם לא הצביעו על תקדים כזה – בו בית המשפט אכף על המדינה לקבוע סל צרכים או שבית משפט התערב בדיות סל צרכים, וזאת עוד בטרם הניחו העותרים תשתית ראייתית לקיומה של פגיעה בזכות".

המדינה מסבירה את הבעייתיות בכך: "קביעת סטנדרט כמותי, כפי שעשויה המדינה להתבקש לקבוע במסגרת הצו על תנאי, אינה עולה בקנה אחד עם האופן בו נעשית ביקורת חוקתית ופרשנות חוקתית במדינת ישראל, על פי ההלכה הפסוקה. פסיקה אשר תחייב קביעת סטנדרט כמותי, אחיד ומחייב נכנסת לתחום המסור בידי הרשות המבצעת והרשות המחוקקת, והיא אינה עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית המשפט הנכבד, שנמנע מלשנות מן האיזון העדין שבין רשויות השלטון".

"בנוסף, חיוב המדינה לקבוע מראש סטנדרט מינימלי כמותי מדוד ומדויק למינימום הקיום האנושי יביא לכך שנטל ההוכחה בשאלה האם נפגעה הזכות החוקתית יעבור לכתפי המדינה, בכל מקרה ומקרה בו יטען עותר טענה בעלמא כי נפגעה זכותו החוקתית וזאת מבלי שיידרש להניח תשתית לקיומה של פגיעה כזו, המתחשבת בנסיבותיו הקונקרטיות".

"המשיבים סבורים כי מצב זה אינו ראוי ואף אינו רצוי. אין מקום, ודאי לא כאשר מדובר בעניינים בעלי השלכות תקציביות כבדות, הכרוכים בשאלות של הקצאת משאבי החברה, להטיל את נטל ההוכחה והשכנוע על כתפי המדינה".

העותרים מצרים על תשובת המדינה

הארגונים העותרים הגיבו היום על תשובת המדינה. העותרים מביעים צער על-כך, שהמדינה מוסיפה "להתחמק מלתת תשובה לבית המשפט ולפרט מהו לשיטתה הסטנדרט המחייב אותה לקיום בכבוד של תושביה". ללא הגדרה של רף כזה", אומרים העותרים, "מרוקנת המדינה מתוכן את הזכות לקיום אנושי בכבוד והופכת אותה לזכות ערטילאית חסרת ממש. אין פגיעה חוקתית חמורה יותר מאשר הצהרה על זכויות יסוד והפיכתן פלסתר".

"המדינה טוענת, כי התערבות משפטית בנושא זה תפגע בעקרון הפרדת הרשויות. עקרון זה, החיוני לקיומו של משטר דמוקרטי, משמעו גם איזונים ובלמים ופיקוח על המחוקק באמצעות ביקורת שיפוטית, כך שלא תתקבלנה החלטות באופן רשלני, במיוחד כשמדובר בהחלטות הפוגעות בזכויות יסוד".

"עמדת המדינה", מוסיפים העותרים לטעון, "לפיה היא חסינה מביקורת שיפוטית, גם כאשר היא מודה בעצמה, שהיא פעלה שלא על סמך נתונים וללא כל סטנדרט מחייב בעת שקיצצה באופן דרסטי את גמלת הקיום של רבבות משפחות מעוטות הכנסה, אינה מתיישבת עם עקרונות בסיסיים של שמירה על זכויות יסוד והגבלת כוחו של השלטון. בכך למעשה שם עצמו משרד האוצר - שעמד מאחורי הקיצוץ - מעל לחוק ומעל לכל ביקורת שיפוטית. יש להזכיר, הקיצוץ התקבל בהליך חקיקה מזורז ובלתי ראוי, במסגרת חוק ההסדרים".

טענת המדינה, כאילו אין בעולם דוגמאות לחיוב מדינה לקבוע סטנדרט אינה נכונה. כך, למשל, אפילו בארצות הברית, מעוז השמרנות בנושאים חברתיים, פסק בית המשפט העליון של מדינת ניו-יורק כי תקצוב בתי הספר בעיר ניו-יורק אינו מעניק חינוך נאות ("sound education"), והורה למדינה להציג מהו התקציב הדרוש להבטחת חינוך כזה.

הארגונים העותרים מביעים פליאה על-כך, שתשובת המדינה ניתנה שלא על דעת שר הרווחה, הממונה על הביטוח הלאומי, שגם הוא משיב בעתירה ואמון על הטיפול בנושאים הנדונים בה. עמדתו של האוצר, עליה מבוססת תשובת המדינה, מתעלמת מתחשיבים שהוצגו בידי הביטוח הלאומי לפני כשבועיים, ולפיהם גמלאות הבטחת ההכנסה רחוקות במאוד מן הדרוש לכלכלת מקבליהן.

הארגונים דוחים את הטענה, לפיה לא ניתן לקבוע סטנדרט לקיום אנושי בכבוד, ומבקשים להזכיר, כי הם הציגו לבית המשפט, בשורה של חוות דעת מאת מיטב המומחים, הוכחות לכך, כי לא רק שניתן לקבוע רף לקיום בכבוד, אלא שהדבר נעשה בעבר על-ידי ועדה ציבורית של המדינה עצמה.

את עמותת מחויבות מייצגים עו"ד אביגדור פלדמן ועו"ד אבישי בניש. את האגודה לזכויות האזרח והתנועה למלחמה בעוני מייצגת עו"ד שרון אברהם-ויס מהאגודה לזכויות האזרח.

בג"צ 366/03, 888/03 עמותת מחוייבות לשלום וצדק חברתי ואח' נ' שר האוצר ואח'