מבקשים לא לבצע החייאה - ולא שורדים

מטופל שנכנס ליחידה לטיפול נמרץ בהוראת "אין לבצע החייאה", המאפשרת לצוות הרפואי לערוך טיפולים אחרים למעט החייאה במקרים מסוימים, נמצא בסיכון מוגבר למוות תוך 28 ימים מאשפוזו. בנוסף, קבוצות מסוימות ביניהן: נשים, מטופלים כירורגיים, מונשמים וחולים אונקולוגיים, בעלות סיכון מוגבר אף יותר. כך עולה ממחקר שנערך בבית ישראל דיקונס, מרכז רפואי בבוסטון.

המחקר נערך בין השנים 2008-2001 בחמש יחידות טיפול נמרץ בבית ישראל דיקונס, בקרב 19,007 מטופלים אשר נכנסו לחדר טיפול נמרץ במשך שבע השנים שנבחנו. מתוכם, כ-1,239 אשר ביקשו שלא לבצע בהם החייאה כשנכנסו לאשפוז, שרדו את 48 השעות הראשונות ומי שלא שרד את משך הזמן, לא נכלל בניתוח הסטטיסטי. החוקרים השוו את קבוצה זו לקבוצת ביקורת בה היו 2,402 מטופלים דומים (גיל, סוג טיפול וההסתברות למוות ב-28 יום מהאשפוז).

המחקר נערך על-ידי ד"ר ליאור פוקס, רופא בכיר ביחידה לטיפול נמרץ במרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה, בשיתוף פרופ' ויקטור נובק, מרצה לרפואה פנימית בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן-גוריון ויועץ הדיקן למחקר קליני.

המחברים מצאו, כי מטופלים כאלה קיבלו פחות מכשור הנשמה, פחות בדיקות רדיולוגיות ופחות מרשמים לתרופות. מחקרים אחרים בנושא הראו, כי כאשר לקו בכשל לבבי, לא הייתה התערבות לבבית מהירה מצד הצוות המטפל.

עורכי המחקר שיערו, כי רופאים מפרשים את הוראה זו ("אין לבצע החייאה"), באופן נרחב ומסיקים כי מטופלים אלה מעוניינים ב"פחות" טיפול, זאת בניגוד למשמעותה המקורית. לטענתם, בארצות הברית, לדוגמה, כלל המטופלים, ללא תלות במצבם הרפואי, ממלאים שאלונים המסייעים לצוותים הרפואיים להגדיר את רמת הטיפול (אחת האפשרויות היא הוראת "אין לבצע החייאה). כך, מטופל שמגיע ליחידת טיפול נמרץ ומבקש שלא לבצע בו החייאה, מקבל פחות טיפול וסיכויי התמותה שלו גבוהים יותר.

לדברי פרופ' נובק, "כאשר משווים את שיעורי התמותה של 28 יום, השיעורים גבוהים משמעותית בקבוצה שביקשה שלא לבצע בה החייאה (33.9% לעומת 18.4%). יתרה מזאת, אפילו בקרב קבוצה עם סבירות נמוכה למוות, חולים שהורו לא לבצע בהם החייאה היו בסיכון פי חמישה בתמותה של 28 יום (בין 3% ל-17%). זהו המחקר הראשון שדווח על קשר בין הוראת אי-ביצוע החייאה לבין הסיכוי לתמותה בקרב מטופלים שאושפזו ביחידה לטיפול נמרץ".

לדבריו, "הראנו כי אפילו מטופלים עם סיכויי תמותה נמוכים (פחות מ-3%), שהורו לצוות הרפואי שלא לבצע בהם טיפולי החייאה בלבד במצבים מסוימים כאשר אין הגבלה של טיפול נוסף כלשהו, מתים בתכיפות גבוהה פי 5".

"אנו משערים, שלעיתים הוראה להימנעות מהחייאה מפורשת על-ידי צוותים כהוראה להימנעות מכל טיפול, כך שאי-ההתאמה בהבנת בקשה זו על-ידי הצוות המטפל, יכולה, באופן חלקי, להיות אחראית לתוצאות", אמר.

פרופ' נובק ועמיתיו מאמינים, כי הבעיה שוכנת בבלבול הרופאים בין מטופלים המבקשים שלא לבצע בהם החייאה לבין מטופלים החושקים בסיום חייהם ולכן הרופאים נוטים פחות להתערב בסיטואציות מסכנות חיים. הצוות המליץ על תיאום ציפיות שבין רופא למטופל על-מנת ליישר קו בין רצונות המטופלים לרמת הטיפול של הרופאים.